שימוש יתר ב"המותר או אסור" הוא מתכון בטוח לריסוק "הראוי והנכון"

"האם מותר לראש ממשלה לכהן תחת כתב אישום?" אין כלי תקשורת שלא עסק בשבועות האחרונים בשאלה זו . לרוב מבקשים המתדיינים בשאלת ראש הממשלה להעביר את השאלה ממגרש ה"מותר – אסור" אל מגרש ה"ראוי – לא ראוי". אלא שהניסיון לטפל בנושא הזה מתוך שאלת "הראוי" יש מידה מסוימת של צביעות במיוחד בעת הזאת.

מהות השאלה קשור באופן עמוק לתרבות והאופי שלנו כחברה. "סמוך" ישראלי טיפוסי. תמונת המראה של השיטה היא עודף משפטיזציה והבירוקרטיה הבלתי נגמרת המלווה את חיינו. כך נשמור על הקופה הציבורית. תקשיר רודף נוהל שמצטרף לפסקי דין אין סופיים. אך המרחב הציבורי נותר כשהיה ללא התקדמות ולא התחדשות אמיתית בשטח.

יש יותר בירוקרטיה, אך לא פחות שחיתות. להיפך. אלו תהליכים המזינים זה את זה ומחזקים אחד את השני. ככל שיש יותר חפיפניקיות, גדלה ההצדקה למשפטיזציה. השמירה על החוק לא מתחזקת, במקום זאת צומחת נורמה המתייחסת לחוק כהמלצה, במקרה הטוב. הדרישה לעסוק בשאלת הראוי חיונית לקיומנו כחברה, אלא שהמחשבה שניתן לדון בה כשכולם מדברים שפה שהפוכה לה מעלה את החשד לקצירת רווח פוליטי ולא לרצון לייצר שינוי אמיתי בדפוסי הערכים שלנו כחברה.

דיון בשאלת הראוי לא יכול לצמוח בשדה בו העיסוק סביב "המותר/ אסור" תופס את מרבית האנרגיה. אלו שני זנים שונים הצומחים באקלים שונה. לאקלים משפטי יש את היתרונות משלו, אך הוא שונה מהאקלים החינוכי – ערכי. בעוד האחד אוהב סדר ומסגרת, השני צומח דווקא מתוך חופש ומרחב. התיאור עצמו של שני התחומים הללו כמנוגדים זה לזה חוטא בעצמו לאמת משום שהטענה המרכזית היא שיש וניתן לבנות מסגרת באופן שונה, כללים שאינם פורמליים, הם קשורים למרחב שאיננו עסוק במה לא, אלא דווקא במה כן.