אנו מתבשרים שמשרד הפנים מתעקש שוב לשים במעצר אמהות עובדות יחד עם ילדיהן. קשה מאוד לקרוא זאת בלי לחוש תחושה של סלידה מהתנהגות רשויות המדינה כלפי ילדים ואמהות על שום שאין הם בני הדת היהודית.
כשאנו קוראים על אירועים היסטוריים – כמו זה על האמן ויליאם הוגארת שנזרק לכלא בגיל עשר בגלל חובות של אביו, בדומה לאלפי ילדים אחרים, או זה על צ’רלס דיקנס שנאלץ לעבוד בגיל עשר בבית חרושת למשחות נעליים כדי לפרוע את חובות המשפחה – אנו מזדעזעים מאטימות הלב בבריטניה הנאורה.
אבל כשאנו עושים את אותו הדבר במדינת ישראל ומשפילים אמהות קשות יום וילדיהן, ושולחים אותם למעצר, כנראה שרגשות ההזדהות והחמלה קצת מתעמעמים משום שזה מבוצע על ידי מוסדות המדינה, ואפילו מאושר בחלקו בבתי המשפט.
שופט מכנה אמא שלוחמת על מנת לא להיות מגורשת מישראל ביחד עם בנה “אישה מניפולטיבית”, כאשר למעשה היא ראויה להערכה ולהערצה על היותה אמא הלוחמת כדי להבטיח לילדיה עתיד טוב ובטוח יותר. מה כבר יכול להיות יותר טבעי ונאצל מכך?
בית המשפט העליון שלח אמהות שהן עובדות זרות “למצות הליכים”. מה זה בפועל למצות הליכים? זה להושיב אמהות, שעובדות קשה לפרנסתן תמורת שכר זעום, להישחק מול רשויות המדינה ומערכת המשפט, כאילו יש להן את המשאבים והזמן לכך. בתי המשפט, באדיבותם הרבה, קובעים שחרור ממעצר של אמהות וילדיהן כנגד ערבות של 30 אלף שקלים. האם הם באמת לא מבינים שסכום זה לא מצוי ברשותן?
משרד הפנים טוען כי רשות האוכלוסין פועלת על פי חוק ומבצעת בנחישות את אשר מוטל עליה בתוקף הוראות החוק. זוהי טענה חלולה. גם כאשר גורשו קבוצות גדולות של יהודים מהעיר יורק שבאנגליה או מספרד זה נעשה על פי חוק.
למזלנו, בתוך מערכות קשוחות אלה בקעו שתי קרני אור שהצילו את כבוד המדינה: החלטת משרד המשפטים שאין לגרש ילדים שהגיעו לגיל 14 מבלי לאפשר להם שימוע והחלטה של שופטת נאורה שביטלה את כל צווי הגירוש שלא בוצעו על פי קריטריונים אלה.
אחת מהמשפטניות הטובות ביותר שהיו לנו בשירות המדינה, יהודית קרפ, פרסמה רשימה ב”הארץ” ובה הסבירה את המחויבות של ישראל על פי האמנה להגנה על זכויות הילדים. אבל אנו זקוקים היום, ובדחיפות, למחשבה מעמיקה יותר ועקרונית יותר. אסור בשום תנאי להכניס אמהות שהגיעו לישראל באופן חוקי, עם ילדיהן, או ללא ילדיהן, למעצר.
זהו אמצעי הפסול מעיקרו. ומה שיותר חשוב, יש לבלום את תהליך ה”התגזענות” של ישראל, המפלה בין יהודים ללא יהודים. אין שום סיבה הגיונית לכך שאמהות אלה וילדיהן לא יורשו להישאר בישראל על פי בחירתם החופשית לאחר שתרמו לחברה הישראלית באמצעות עבודה חיונית.
חוק השבות מחייב אותנו לאפשר לכל יהודי הרוצה בכך להיות אזרח המדינה, אך אין הוא שולל מתן אפשרות למי שאינם יהודים להיות אף הם תושבי המדינה. המאבק על טוהר הגזע הוא מאבק אווילי, גזעני וריק מתוכן, המבייש אותנו ומעמידנו באור נלעג. לא חזרנו לארץ ישראל אל מדבר ישימון. יש כאן אוכלוסייה שאינה יהודית, וזו תמשיך להיות פה. עלינו לאפשר גם למי שאינם יהודים, אשר הוכיחו את תרומתם לחברה, להיות תושבי המדינה.