אלימות במשפחה ורצח ילדים אינם גזירת גורל או מחלה מסתורית שטרם נמצא לה חיסון. ההמלצות כבר בנמצא. כל מה שצריך זה ממשלה מתפקדת ורצון אמיתי לשים את מניעת התעללות בילדים, רצח ילדים ואלימות במשפחה במעלה סדר העדיפויות הלאומי. את התופעות המזעזעות האלה אפשר למנוע. אומנם לא ניתן לחזות מראש את כל המקרים, אבל, ללא צל של ספק, רבים מהנפגעים ניתן להציל.
בעשור האחרון נרצחו 48 ילדים על ידי בני משפחותיהם. בחלק מהמקרים היו המשפחות מוכרות לרשויות השונות עוד טרם אירע המקרה הנורא, וזאת בשל התעללות קודמת, הזנחה או רקע נפשי. ואף על פי כן, מקרים אלה לא נמנעו. על רקע ההבנה הזו, ניתנו כבר לפני עשור המלצות ועדת וינטר, ועדה שהוקמה בעקבות רצח הילדה רוז פיזם ז”ל. ההמלצות כללו, בין היתר, קריאה להסדרת העברת מידע בין הרשויות השונות ושינוי תרבות ארגונית, כך שהרשויות יעבדו בשיתוף פעולה. אלא שהמלצות מצילות חיים אלו מעולם לא יושמו, ובדומה לאחרות בנושא אלימות במשפחה, הן מעלות אבק במסדרונות הכנסת והממשלה.
יותר מדי חוקים נחקקים בדם: כך היה לפני 30 שנה עם החוק המכונה “חוק חובת הדיווח”, שנחקק לאחר שמורן דמיאס ז”ל נפטרה כתוצאה מהתעללות מזוויעה של דודה; וכך גם החוק הטרי, חוק הפיקוח על מסגרות לגיל הרך, שהושלם 17 שנה לאחר שהוגשה לכנסת הטיוטה הראשונה שלו, וזאת לאחר מותה הנורא של יסמין וינטה ז”ל.
זה אינו כורח המציאות. באחריות הממשלה שתקום - לפעול להקצאת משאבים ראויים לכוח אדם בתחומי הבריאות והרווחה, שיפעלו לאיתור וזיהוי של ילדים בסיכון, לטיפול בהם ולמניעת אלימות במשפחה. בזמן שמקבלי ההחלטות עסוקים כבר שנה וחצי בבחירות, יש יותר מדי ילדים שדבר הפגיעה בהם נודע רק לאחר שנפגעו באופן קשה ובלתי הפיך, ולעתים אף רק לאחר הירצחם.
יותר מדי ילדים שקוראים לעזרה, ואין מי שישמע את זעקתם השקטה.
הכותבת היא מנכ"לית המועצה לשלום הילד בישראל, הביא לדפוס: יובל בגנוידי