בין שתי מדינות: בצל התפרצות הקורונה, קטאר שוב זורקת חבל הצלה לרצועת עזה ומבססת את מעמדה כמושיעה היחידה של הפלסטינים. האמיר של קטאר, שייח’ תמים בין חמד א־ת’אני, הורה להעביר לרצועת עזה 150 מיליון דולר, כשחלקם מיועדים למאבק בקורונה. קטאר החלה להעביר כספים לחמאס ב־2018 כחלק מהסכם רגיעה עם ישראל, ומעורבותה בעניינים הפלסטיניים, כמו גם הקשר עם ישראל, מעוררים הרבה סימני שאלה בירושלים, ברמאללה ובבירות הערביות במפרץ. האם ישראל, שמנסה להתקרב לברית של המדינות הסוניות המתונות, ובראשן מצרים וערב הסעודית, מפתחת תלות בקטאר, נותנת החסות הרשמית של האחים המוסלמים?
בשנות ה־90 קטאר הייתה אחת המדינות הערביות הראשונות שפתחה נציגות דיפלומטית בישראל וגם אפשרה לישראל להקים נציגות מסחרית בשטחה. עם פרוץ האינתיפאדה, היחסים בין המדינות נכנסו לקיפאון, וגם כשישראל חזרה להפעיל את הנציגות המסחרית בדוחה באמצע שנות ה־2000 ושרת החוץ ציפי לבני קיימה ביקור רשמי במדינה, היחסים לא חזרו למסלולם.
התקשורת הקטארית נקטה טון נוקשה וביקורתי כלפי ישראל, והמשטר פחד מהתחממות היחסים על מנת לא להפר את העמדה הערבית ביחס לנורמליזציה ללא הסכם בין ישראל לפלסטינים. במהלך האביב הערבי, קטאר תמכה בגלוי באחים המוסלמים, וחיזקה באופן משמעותי את הקשר שלה עם טורקיה, מה שהחריף את חוסר האמון בין ירושלים לדוחה.
ההזדמנות לשיפור היחסים נקרתה בדרכן של שתי המדינות דווקא בעיצומו של המשבר ברצועת עזה. העסקה המוזרה נרקמה בין חמאס, שמספר מנהיגיו התארחו בקטאר לאחר שעזבו את סוריה במהלך מלחמת האזרחים, המשטר הקטארי, ששאף לצאת מהבידוד האזורי ולקדם את עצמו בעיני וושינגטון, וישראל, שהייתה זקוקה למתווך שירגיע את השטח ויסייע לנטרל את המשבר ההומניטרי החמור ששרר ברצועה.
ספק אם הקשר הזה מצא חן בעיני מנהיגים בקהיר, ריאד או אבו דאבי. כשאביגדור ליברמן, יו”ר ישראל ביתנו, חשף פרטים על הביקור של ראש המוסד בדוחה בפברואר 2020, העניין קיבל סיקור נרחב במדינות המפרץ ובמצרים, שם תהו עד כמה ישראל מתכוונת לחמם את קשריה עם קטאר. עד כה, שיתוף הפעולה הזה, שמבוסס על ראייה פרגמטית ואינטרסים של כל הצדדים, לא פגע ביחסים המתהדקים בין ישראל לציר הסוני המתון.
כרגע אין תחליף לכסף הקטארי שמסייע לעזתים להחזיק את הראש מעל המים. ואולם, הכסף הזה גם מנציח את שלטונו של חמאס בעזה, מסייע לתנועה האסלאמיסטית להתבצר בעמדותיה ביחס לשיחות הפיוס עם פת”ח ולמעשה מונע אחדות ברחוב הפלסטיני. ממשלת נתניהו מאמינה ככל הנראה שהמדיניות הנוכחית של “הפרד ומשול” משרתת אותה היטב, כיוון שכך תמיד ניתן להסביר מדוע ישראל לא חוזרת לשולחן המשא ומתן. נתניהו סבור כי הסוגיה הפלסטינית כבר לא נמצאת על סדר היום וכי ניתן לקדם את היחסים עם מרבית המדינות הערביות גם בלי להיכנס למשא ומתן ולהתפשר.
המציאות מראה שההפך הוא הנכון. ישראל צריכה לקדם שיתופי פעולה במזרח התיכון ובאגן הים התיכון, שיקדמו אותה ואת קשריה עם האזור. הסוגיה הפלסטינית עדיין נמצאת על השולחן והיעדר הפתרון עדיין אינו מאפשר לכונן יחסים דיפלומטיים ולהרחיב את השותפות עם מדינות האזור, שהפוטנציאל הרב לשיתוף פעולה עמן אינו ממומש.
היחסים עם דוחה לא בלתי אפשריים, אם כי צריך להיזהר. המתנות הקטאריות באות עם תג מחיר: הסיוע לעזה הוא גם תרומה לחיזוק הברית האסלאמיסטית באזור ופתרון זמני למצוקת עזה. סוגיית עזה זקוקה לפתרון רחב שמושתת על שיתוף פעולה עם מדינות האזור וגם חזרה למשא ומתן.
הכותבת היא מנהלת התוכנית ליחסי ישראל־המזרח התיכון במכון מיתווים
קול המפרץ: בירושלים צריכים להיזהר מהגישה הסלחנית בדרך לסולידריות
האם מדינת ישראל, שמנסה בהדרגה להתקרב לברית של המדינות הסוניות המתונות במפרץ, מפתחת תלות בקטאר, נותנת החסות של האחים המוסלמים?
