בחסות מגיפת הקורונה למדנו הרבה דברים, לא רק על גוף האדם, אלא גם על הטבע האנושי. למשל, שבני אדם חושבים בצורה בינארית. אין דרך ביניים. או שיש מלחמה גרעינית וכולם במקלטים, או שכולם חוגגים (בחסות החזרה לשגרה). במצב שכזה לא פלא שגל נדבקים נוסף שב וגואה. הרי אי אפשר להסתגר לנצח.
החוכמה בימים מאתגרים אלה היא לדעת לצעוד בטווח הביניים, ולמצוא את הגבול הדק שבו הכלכלה יכולה לנשום (וגם אנשים) ושהבריאות לא נפגעת. אך הממשלה בוחרת לקבע אותנו במנטליות של מאניה דיפרסיה.
צריכים הוכחה? קובעי המדיניות קיבלו אתמול את דרישות הסטודנטים לכפות על המוסדות להשכלה גבוהה לבטל את הבחינות במתכונתן הנוכחית. זאת, לאחר שחלק משמעותי מהבחינות נעשו באופן מקוון, כדי ליצור ריווח מקסימלי בין הנבחנים בכיתות.
בתרגום חופשי, הממשלה פספסה הזדמנות פז לנרמל את החיים בצל הקורונה ולהוכיח שהמשק יכול להתמודד עם הנגיף. בניגוד לאולמות שמחה (שאותם באופן אירוני הממשלה מאפשרת לפתוח למאות חוגגים), המבחנים בנויים באופן שכופה למעשה מרחקים בין הנבחנים. חופש התנועה שלהם נתון יותר לשליטה בכיתה מאשר בסופרמרקט. מדובר באנשים מבוגרים ואחראים. אם הממשלה רוצה למנוע הדבקה בקורונה, טוב יותר שתאכוף אותה ברחוב ולא תמנע אכיפה של טוהר בחינות.