החלטת בית המשפט שלפיה על יאיר נתניהו למחוק את הציוץ שפרסם עם פרטי "מנהיגי המחאה" איננה שפיטה בעיניי. לתפיסתי, זו קריקטורה של משפט המעניק חסינות רק לצד אחד במפה הפוליטית - למתקיפים, למבזים לא רק את ראש הממשלה ומשפחתו, אלא גם שני מיליון איש שבחרו בו במישרין בפתקה בקלפי האומרת "ליכוד – בראשות בנימין נתניהו" – או בעקיפין בעד רשימות הבלוק שלו וחבריו לדעה.
זאת איננה דמוקרטיה, אלא דיקטטורה של הרשות השופטת המושפעת מהלך הרוח של בג"ץ, של הפרקליטות שהגישה כתב אישום שנראה לי לא מבוסס ושל חלק מהעיתונות הרתומה לעגלת השמאל הקיצוני. אך הפעם עברה השופטת את כל הקווים האדומים של משפט צדק. היא התייצבה בגלוי לטובת צד אחד, של "המוחים". בדיון היא קובעת שאסור להטריד את מנהיגי המחאה. דהיינו רק להם שמורה הזכות להטריד את ראש הממשלה ובאי ביתו. מאין החשיבה החוקתית המקורית כל כך?
אין למנהיגי המחאה, שרשמו עצמם כעמותה כדי לקבל מימון להפגנותיהם, שום פריווילגיה על מפגיני מכבי תל אביב או בית"ר ירושלים, שגם להם זכות הצעקה והזעקה נגד מי שהם רואים כיריביהם הפוליטיים. כל ההבדל בין שתי הקבוצות הוא רק בכך ש"המנהיגים" שהשופטת, כך נדמה, נוטה להם חסד מאורגנים כעמותה הנתמכת על ידי קרנות, בעוד אוהדי הכדורגל אינם מקבלים כל מימון, וגם להם יש דעות מגובשות בפוליטיקה וערכים יהודיים וציוניים.
האם אומנם השופטת חשבה עד הסוף לפני שהחליטה לתת חסינות למפגינים הנצחיים שאחרי שנתיים מול ביתו של מנדלבליט קיבלו את כניעתו, והוגש כתב האישום? אולי צריך להשוות זאת לספרו של ג'ורג' אורוול הבריטי "1984", רומן פוליטי בדיוני בדבר הדיקטטורה שתשלוט בעתיד בזכות התעמולה הכוזבת המופצת בעזרת "השיח החדש", המזייף ומסלף את המובן הפשוט של המילים. אורוול הושפע ממה שראה במלחמת האזרחים בספרד, שאליה התנדב - מהרב־שיח השקרי שהפיצה המפלגה הקומוניסטית - ומשם הביא את סיסמאות הדיקטטורה שלפיהן "מלחמה היא שלום"; "חירות היא עבדות"; "בורות היא כוח".
באותה רוח פועלים השמאלנים שלנו בהפגנות הפוליטיות שלהם. הם כביכול בעד דמוקרטיה, אך מי שהוא נגד הדמוקרטיה אלה המפגינים עצמם משום שהם פועלים לא בתום לב, אלא בזדון נגד הדמוקרטיה האמיתית הפרלמנטרית שלנו המבוססת על בחירות, כאשר הקלפי קובעת אילו מפלגות ירכיבו קואליציה ומי ינהיג אותה.
בעוד העצמאים מפגינים כדי להתפרנס, אנשי ההפגנות המתמשכות מפגינים כדי לסכל את הצבעת העם שהצביע בעד נתניהו, וכל מטרתם היא הפלת השלטון החוקי על ידי ביצוע הפיכה אנטי־דמוקרטית, בזכות האלימות הצעקנית של מיעוט קטן שבקטן. למעשה מדובר בפוטש אמיתי - ניסיון להפיכה אנטי־דמוקרטית המתעלמת מרצונו של העם.
לפיכך, ההפגנות הן לא קדושות. זהו ניסיון להפיכה נגד סדרי השלטון, תוך זלזול בקולות האזרחים. השופטת עשתה עוול גם למדינה כשקידשה את זכות ההפגנה נגד ראש ממשלה נבחר, אך סתמה את פיותיהם של מיליוני האזרחים שזה עתה הצביעו שלוש פעמים בעד נתניהו ורואים איך מערכת המשפט מסייעת למפגינים. אכן, "1984" איננו רומן בדיוני. העלילה מתרחשת כאן ועכשיו.