לו הבחירה העומדת בפני מדינת ישראל הייתה בין החלת החוק על בקעת הירדן ויישובים יהודיים בשומרון וביהודה לבין יחסים דיפלומטיים עם כל מדינות המפרץ, סעודיה וסודן גם; הרי לטווח ארוך, בניגוד לאינסטינקט הטבעי, הבחירה הנכונה היא החלת החוק.
אומנם ההסכם עם איחוד האמירויות הוא חשוב מאוד, ומנגד - להחלת החוק היו מתלוות מחאות במדינות ערב, ביש"ע והפגנות משמאל ומימין בארץ, אך עם זאת מבחינה היסטורית זו הזדמנות בלתי חוזרת. מוחמצת כנראה.
להסכם עם האמירויות, בלי להפחית כמלוא הנימה מחשיבותו - עוד תהיינה הזדמנויות. אבל הזדמנות נוספת להחלת החוק על כשליש מיהודה ושומרון כנראה שלא תהיה. כאן צריך לשים כוכבית: קיימת טענה שההזדמנות הזו בלאו הכי נמוגה, וגם אם ברוך מרזל יהיה ראש הממשלה לא ניתן היה להחיל את החוק.
מרזל, אגב, כמו רבים אחרים בימין, בכלל שלל את המהלך מראשיתו. שהרי רעיונית לא קל לאיש ציבור הרואה עצמו מחויב לתורת ז'בוטינסקי לתמוך בסיפוח במסגרת "תוכנית המאה", המדברת על הקמת מדינה עוינת בלבה של ארץ היהודים. החלת החוק מול קבלת עקרון המדינה פלסטינית היא החלטה מסוכנת ובלתי נסבלת מבחינה העיקרון שבשטחי מולדת לא סוחרים, לא מהמרים ובייחוד לא מקימים מדינות אויב.
מאידך, מול הפן העקרוני - בפן המעשי קיים היה סיכוי גדול שתודעתית, דווקא החלת החוק תסתום את הגולל על פתרון שתי המדינות וכל הצדדים יתחילו לחפש פתרונות ריאליים שאפשר לחיות איתם במקום פתרונות שגם אם הם בקונצנזוס עולמי, 120 השנים האחרונות הוכיחו שהם רק מאפשרים למות למענם. אבל כאמור, בלי נס זה כבר לא יקרה בקדנציה הזו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ.
עד נובמבר יהיו לנו חגיגות על המדשאה בבית הלבן עם איחוד האמירויות ואולי עם חלק משכנותיה. ואולי אפילו גולת הכותרת הדרמטית, שלה מייחלים טראמפ וג'ארד קושנר, מולדת האסלאם שאליה כל מוסלמי נושא עיניים ותפילה - סעודיה.
אחרי הבחירות בארה"ב, תהא תוצאתן אשר תהא, היעד שאליו ראוי לחתור הוא שלום חכם, שלום שונה, שלום עם יסודות ושורשים על קרקע מוצקה ולא כפי שהיו ההסכמים עד היום על חולות נודדים. שלום שיצליח לרבע את מעגל האיבה וההסתה, שיבטיח שליטה צה"לית הרמטית בין הירדן לים, רוב יהודי מוצק במדינה היהודית, ושוויון אזרחי, דתי ולאומי לכל אזרח ותושב שמוכן לשוויון זכויות וחובות הוגן ומוסכם, במסגרת קונפדרציה עם המדינה הערבית שבעבר הירדן.
הסתפקות בחזרה על מה שניסינו ב־120 השנים האחרונות היא שיגעון שלא יניב שלום, על פי הגדרתו הידועה של אלברט איינשטיין, שהגדיר שיגעון כחזרה על פעולה שנכשלה בציפייה שתניב תוצאה שונה. כל עוד השלום הוא עם מנהיגים מפוחדים ולא עם הציבור, הוא ימשיך לגרום לנו נדודי שינה כל אימת שהפרטנרים לשלום עושים עסקת נשק שיש בה חצי איום.
כאשר מטוסי F35 כמעט הגיעו לידי הרודן הטורקי ארדואן, הם בקושי עשו עלינו רושם. מכירתם כעת, בעיצומו של הרומן הלוהט עם חברנו החדש מוחמד בן זאיד גורמת לנו התקף חרדה בלתי נשלט, אף על פי שברור שמטרתם כרגע לאיים על השכנה איראן ולא על ישראל הרחוקה.
42 שנה יש לנו שלום עם מצרים, ועדיין כיכר השוק בחאן אל־חלילי ריקה מישראלים, ושנאת ישראל עמוקה וממאירה משתרעת מחלב וטריפולי הלבנונית שבצפון עד נוקאצ'וט בירת מאוריטניה ופורט סודן שבדרום. ספרי הלימוד ואמצעי התקשורת בכל העולם הערבי רק מלבים ומעצימים את העוינות.
היחידה המעיזה בימים אלה בצעד מהוסס לנסות לחולל שינוי בדימוי של ישראל היא סעודיה, באמצעות סדרות טלוויזיה השמות בפי חלק מהשחקנים טקסטים פרו־ישראליים, דבר ששליטי מצרים וירדן לדורותיהם לא העזו לנסות לכל אורך שנות השלום הקר המתקיים רק בין הממשלות ולא בין העמים.
יש סימנים לכך שיורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמן ובן זאיד מעיזים לעשות את מה שאנוואר סאדאת והמלך חוסיין לא הבינו או לא העזו. אם יתמידו, הם יהפכו מהר מאוד לחביבי הקהל כאן.
ולמי שתמיד מלין כי דוחקים את הפלסטינים מהתמונה, הרי שבשולי גלימתו של מוחמד בן זאיד מסתתר בינתיים עוד מוחמד: מוחמד דחלאן, שנחשב מתמודד מוביל לרשת את אבו מאזן. דחלאן הוא שותף פוטנציאלי לפתרונות מחוץ לקופסה, בתנאי שיפנים ששיתוף פעולה עם מדינת היהודים לא עולה בקנה אחד עם חתירה להכחדתה.
לדוג לעצמך עתיד
קיץ 2020 ייחרת בזיכרון האנושי כנקודת מפנה מטלטלת, ששינתה את אורחות חיינו לבלי הכר. מאז המצאת המכונית והטלפון בתחילת המאה הקודמת לא היה אירוע שהפך את סדרי העדיפויות היומיומיים שלנו באופן כה מהפכני, כפי שעשה הווירוס המתעתע שהשתלט על חיינו: על קשרי החברה, מקומות העבודה, מערכת החינוך, ואפילו אופי הממשק עם הורינו וילדינו. קיווינו שהקורונה תתפוגג בחום הקיץ, אבל זה לא קרה. עולם שלם ממשיך להיטלטל כמוכה סנוורים, בנשף מסיכות הזוי וכפוי שהוא ממש לא סיבה למסיבה.
קיץ 2020 עוכר השלווה עשוי מהחומרים שמהם נולדות מהפכות, מלחמות וגם תורות חדשות: חברתיות, כלכליות, פוליטיות. זוהי תקופה שבה אנשים, כמו בתור לסירות הצלה של אונייה נטרפת, נאחזים בשרידי הסדר הישן ההולך ומתפוגג. מיליוני מובטלים וממשלות מפוחדות, שבהיעדר מענה מושכל יותר מזרימות כספים כמו אין מחר לכיסי אזרחים, שלא יודעים איזה מחר מצפה להם.
עולם שלם מגשש באפלה. נושא תפילה לכוח עליון שימטיר עליו גשם של חיסונים גואלים. כי הרי כל עוד אין חיסון, הדרך היחידה להילחם בווירוס היא לתת כוח, כמו בסין ומדינות אחרות עם משטר דומה, לאח גדול רב־עוצמה ואחראי שיעקוב אחרי כולנו כשחרב שלופה בידו, כדי לנתק את שרשרות ההדבקה מסכנות החיים סביבנו, בעודן באבן.
ידוע שטראומות נשארות עמנו זמן רב לאחר שהתופעות שגרמו להן חולפות מן העולם. לכן המסיכות, הריחוק, רחיצות הידיים התכופות, החשש מטיסות, ממסעדות וחדרי אוכל בבתי מלון וממגע עם זרים לא יעזבו רבים מאיתנו זמן רב לאחר שהקורונה תהפוך מנמר טורף לחתול מאולף.
איכות ההנהגות במדינות השונות, גם אצלנו, עומדת במבחן של אמת. האם יימצאו להן השכל, התעוזה והמנהיגות להוציא מתוק מעז ולבצע מהפך כלכלי וחברתי, שייצר חברה צודקת יותר, ובעיקר אופק תעסוקתי ודיור. בגדול, האתגר הוא לייצר עבור מאות אלפי צעירים חכות, שייתנו להם תקווה לדוג לעצמם עתיד טוב יותר.