איך יהיה נכון להעריך אקט התפטרות של נושאי משרות בשירות הציבור? האם זו עייפות החומר? או אולי בריחה מן המערכה? או איבוד ביטחון עצמי וחשש מלהיות מזוהה עם כישלון? או אולי אקט אצילי של אומץ לב הראוי להערכת כולנו? רק לאחרונה היינו מודעים להתפטרות שלושה נושאי משרות בכירים במשרד האוצר: החשב רוני חזקיהו, ראש אגף התקציבים שאול מרידור, ומנכ”לית משרד האוצר קרן טרנר אייל. אך לא רק הם, גם אסף זמיר מכחול לבן הודיע על התפטרותו מתפקיד שר התיירות, וח”כ גדעון סער - על התפטרות מוועדת החוקה, חוק ומשפט בכנסת.
רצוי שהציבור המתבשר על התפטרויות אלה ידע להעריך נכונה את משמעות ההתפטרות ומידת תרומתה לשירות הציבורי ולעולם הערכים שלנו. הייתי מציע קודם לכל להפריד בין נושאי משרות אקזקוטיביות לבין נבחרים. בעלי תפקידים בכירים בשירות המדינה אינם נבחרים; הם ממונים. והם לאמיתו של דבר ממונים על ידי אלה הנבחרים כמו שרי ממשלה. אם נושא משרה בכירה בשירות המדינה מתפטר על שום שהוא חש שאין הוא יכול לבצע את תפקידו על פי נורמות עבודה נכונות הקשורות ישירות בביצוע תפקידו, וקידום האינטרס הציבורי, התפטרותו תהיה מוצדקת וראויה להערכה. הוא אומנם מונה על ידי שר, אולם מחויבותו אינה מחויבות אישית לשר. הוא לא אמור להיות מלחך פנכה. מחויבותו העליונה היא לאינטרס הציבורי.
אך שונה מאוד המצב באשר לאלה שנבחרו לתפקידים כחברי כנסת או כשרים בממשלה. המציאות מוכיחה שמי שנוטש את משרתו משיג לעתים את התוצאה ההפוכה לעילת פרישתו. כך למשל, במאי 1980 התפטר נשיא המדינה לשעבר עזר ויצמן מתפקידו כשר הביטחון. הוא היה אז חלק מתנועת החרות, אך קו המדיניות שלו היה פייסני יותר כלפי מדינות ערב. לאחר התפטרותו התרחש בדיוק ההפך ממה ששאף אליו. ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון, התמנה במקומו לתפקיד שר הביטחון והוביל את ישראל למלחמת לבנון הראשונה במחיר מאוד כבד למדינה, וגם במחיר חייהם של הרבה חיילים.
בתקופת כהונתה של הכנסת ה־20 פרשו שני חברי כנסת בכירים: פרופ’ מנואל טרכטנברג וד”ר אראל מרגלית. הם נבחרו מטעם תנועת העבודה והיו שייכים לסיעת העבודה. ללא שום ספק שני אישים בולטים עם הישגים מרשימים מאוד קודם שהגיעו לכנסת, גם בתחום הכלכלה וגם בתחום התעשייה המתקדמת. אפשר לומר שהם פשוט ערקו מהמערכה. את פרישתם אפשר להבין רק על רקע של תסכול ממה שהתרחש בתוך הסיעה פנימה, ואולי של תחושה שיכולתם ליצור שינוי כחברי הכנסת היא מוגבלת. אך כתוצאה מפרישתם הם החלישו מאוד את המפלגה שמטעמה נבחרו לכנסת.
כשח”כ סעד התפטר מוועדת חוקה, חוק ומשפט, במה הוא הועיל? הרי הוא לא ישפיע יותר על דיוני הוועדה. הוא לא יהיה יותר שותף לתכנים שיעוצבו בוועדת החוקה, חוק ומשפט. הסיכוי הוא שאותם העקרונות שעליהם הוא רוצה להילחם לא ימומשו, אלא להפך. וכשח”כ זמיר מתפטר מתפקיד שר התיירות, מה הוא משיג? מאומה. הוא רק מחליש את המפלגה שמטעמה הוא נבחר במקום לנסות ולחזקה, ותהיה הביקורת שלו אשר תהיה. ניתנת לאדם צעיר עם אמביציה הזדמנות לשרת את הציבור ולקדם תחום חשוב בישראל: תחום התיירות. הוא מאבד הזדמנות זו. גם התנהגותו של בני בגין כנבחר ציבור שידוע ביושרו, בנאמנות לערכיו ובאומץ לב ציבורי, הייתה בלתי ראויה. הוא הקים סיעה בשם "חרות - התנועה הלאומית" יחד עם מיכאל קליינר ודוד ראם. לאחר הבחירות לכנסת ה־15 הוא פרש מהכנסת כי תוצאות הבחירות אכזבו אותו. אך נבחר ציבור לא יכול לנטוש את בוחריו.
בעבר כתבתי במדור זה שערכים אינם נוצרים דווקא באופוזיציה, אלא להפך. ערכים של ממש נוצרים בקואליציה, איפה שנמצא הכוח ליצור ערכים, לשפר את מערכות החינוך והבריאות ולחזק את רווחת החברה בישראל. על כן אני מציע שאל נמהר להתפעל מאקט התפטרות כאילו יהיה זה תמיד אקט של הפגנת ערכיות ואומץ לב ציבורי. יש למדוד כל התפטרות קודם לכל על פי תוצאתה, ולאחר מכן על פי שאלת נחיצותה, ואם זה שמתפטר אכן מקדם את האינטרס שהיה ביסוד עילת התפטרותו.