אין שום קדושה בהפגנות, ועצם כינוין כ"קדושות" מצביע רק על בורותם של המכנים אותן כך כמניפולציה פוליטית כדי לסמא את עיניהם של מי שמשכילים עוד פחות מהם. הפגנות יכולות להיות לטוב ולרע - בדמוקרטיות או בדיקטטורות. שימוש בהן ככלי פוליטי הלוך וחזור במשך שנים מוכיח כי הן אינן לטוב, אלא לרע בלבד. הן אינן מהוות כלי דמוקרטי, אלא הן כלי אנטי־דמוקרטי מובהק משום שהן מתעלמות מבחירות חופשיות בשלושה סיבובים במשך שנתיים, שבהן הוכח כי לראש הממשלה יש רוב קולות בציבור. בדמוקרטיה הפרלמנטרית, הבחירות החופשיות הן קנה המידה היחיד לרצונו של רוב הציבור. ההפגנות אצלנו נגד ראש הממשלה הן הפגנות של מיעוט שהפך אותן להפגנות מטילות אימה הנהנות מפופולריות רק בזכות זה שכל המסעדות, הברים ומקומות השעשועים, בתי הקולנוע ומגרשי הכדורגל - נסגרו בשל המגיפה.
הזכות להפגנות אינה זכות חוקתית מובנת מאליה. היא לא מופיעה בהצהרת זכויות האדם והאזרח מ־1789, שנת המהפכה הצרפתית, לא בחוקה האמריקאית, ואפילו לא בחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, פרי רוחו של אפיפיור זכויות האדם בישראל, השופט אהרן ברק. אני מומחה להפגנות פוליטיות שלכאורה מתארגנות באופן ספונטני, אך למעשה מאורגנות היטב מראש.
את מומחיותי רכשתי בילדותי בבולגריה עם כניסת הצבא האדום בספטמבר 1944. אז החל טרור פוליטי קומוניסטי שמטרתו השלטת המפלגה בכל תחומי השלטון, אף שבהסכמי יאלטה בתחילת 1945 חילקו צ'רצ'יל וסטלין את השפעות ברית המועצות והמערב במזרח אירופה: 70% לקומוניסטים, ורק 30% להשפעת המערב. מלכתחילה היה ברור שמי שמקבל 70% - רוצה את כל מאת האחוזים. את זה השיגו השמאלנים באמצעות הפגנות מתמידות שכל האוכלוסייה אולצה להשתתף בהן, וכמובן לא עם דגלים לאומיים - אלא עם דגלים אדומים. לא היה סוף להפגנות שכוונתן הייתה השתלטות טוטאלית על מדינה באמצעותן, ולא בדרך הלגיטימית של המערב - בבחירות חופשיות וספירת הקולות.
הלקח שלמדתי מההפגנות הקומוניסטיות היה ונותר: הפגנה פוליטית מותרת אם אינה מפריעה לסדר הציבורי, אך הפגנות חוזרות ונשנות עם דגלים שאינם דגלי הלאום - ספק אם מהוות ביטוי דמוקרטי. להבדיל אלף אלפי הבדלות, אצלנו, אחרי שלוש מערכות בחירות שבהן זכה הגוש הלאומי בראשות נתניהו למרב הקולות, נועדו ההפגנות לסלקו מהבמה הפוליטית שלא בדרך דמוקרטית ובכך להתחזות למנצחים.
אם כן, מאין באה הזכות הכביכול "קדושה" להפגנה? בכל הדמוקרטיות דרוש להפגנה רישיון מהמשטרה משום שבניגוד לחופש הדת, חופש הביטוי, חופש האמונה החברתית, והחופש ממעצר שווא, הפגנה עלולה לפגוע בזכויות אחרים, והיא אינה זכות אישית אלא כלי ביטוי העלול לפגוע בזכות הציבור למעבר חופשי, לשימוש חופשי בתחבורה ולשמירה על חיים מסודרים בשלווה ובמנוחה. על כך כתב ההיסטוריון אלאן באלוק בספר "מילון פונטנה לחשיבה מודרנית" כי לעתים משתמשים בהפגנה כדי להטיל אימה באמצעות כוחניות המפגינים והמתח האמוציונלי שלהם המכוון נגד אלה שההפגנה נגדם, וזה מגיע להפרת הסדר הציבורי בתקווה שאלה שנגדם מכוונת ההפגנה יגיבו גם הם באלימות - דבר העשוי להביא להתרחקות דעת קהל מעמדותיהם.
זהו המצב אצלנו כאשר שופטינו אינם מבינים שיש הבדל בין הפגנה בודדת לבין הטלת אימה על הציבור או חלקו במשך חודשים בתופים, בצפצפות, בדגלים שחורים ובמיצגים מבזים. אין מקום לעשות הנחות למפגינים באמצעות תיאורים כגון "קדושה". כל פירוש "מקודש" שנותנים אלה החיים בצלו השיפוטי של אהרן ברק להפגנות המתמשכות - אינו רלוונטי. הפגנה פעמיים בשבוע אינה עושה את המפגינים לצודקים. ברצונם להפיל את המשטר בכוח - ולא בזכות דמוקרטית - בהפגנה המתמשכת שעליה מתנוסס דגל שחור, תרתי משמע.