את הממשלה הפריטטית היה צריך להרוג ביום שהיא הוקמה. המבנה שלה היה מעוות, ולא היה לה כל סיכוי להצליח. היא נגזרה מתוך רצון להימנע מבחירות נוספות, רביעיות, אבל אסור היה ללכת בדרך הזאת. מה שנולד בחטא, אף פעם אין לו סיכוי של ממש לשרוד לאורך ימים.
וזה מה שקורה בימים אלה; קצת מאוחר, אבל לא מאוחר מדי. מיליוני האזרחים יצטרכו לשוב ולהטריח את עצמם לקלפיות, וזה יהיה לא נעים, אבל לא נורא. בעולם כולו יסתכלו, קרוב לוודאי, בהשתאות מסוימת, אולם זה לא יהיה סוף העולם.

בנימין נתניהו יצטרך לשוב ולנדוד בדרכים, הפעם בתנאי קורונה, כדי להמריץ את גוש הימין ההולך וגדל, כך עולה מהסקרים, לצאת ולנסות להשיג הפעם הכרעה. זה לא יהיה קל. מכל עבר ינסו לזנב בו. גם מימין וגם משמאל. אינני יודע מי יתייצב מולו, אולם כפי שזה מצטייר כעת במחנה השמאל שוב מנסים לבנות איזו מפלגת אווירה. מי שיעמוד בראשה יהיה, אולי, עוד רמטכ”ל. גדי איזנקוט כבר נקרא לדגל, אבל אולי זה יהיה מישהו אחר. יאיר לפיד יהיה אף הוא בתמונה. הציבור לא ממש רואה בו אלטרנטיבה, אבל הוא חוזר ומנסה. גם אביו, יוסף (טומי) לפיד, היה כזה. לאחר שהוא זכה בפופולריות שיא כמגיש התוכנית “פופוליטיקה”, הוא הקים מפלגה שבשיאה הגיעה ל־15 מנדטים, ואז ביום אחד היא התרסקה ונעלמה מהמפה הפוליטית.

אינני יודע מתי תיעלם מחיינו מפלגתו של בני גנץ, אבל זה יכול לקרות כבר בבחירות הקרובות. במחנה השמאל פשוט לא מסוגלים למצוא מנהיג שיוביל אותו; והסיבה, לטעמי, היא אחת. אין למחנה הזה אג’נדה מסודרת. יש שם רק שנאה למנהיג הימין מסיבה שאין לה הסבר רציונלי.
רואים את זה בהפגנות שהמחנה הזה מארגן. המארגנים מנסים לבנות משהו שדומה למחאת המונים, אבל זה לא הולך. והסיבה היא אחת: כל מי שבא להפגנות הללו לא מוצא שם אמירות ברורות. השנאה לנתניהו שולטת בהן. מספרים למתכנסים על צוללות שנרכשו, כביכול, בניגוד לנהלים, אבל עם זה לא מגיעים לשלטון. אין שם מנהיג אותנטי שצמח מהמחנה, ואין שם דבר שאפילו מתקרב למשנה סדורה. תאווה לשלטון נטו.

כן, ויש שם עוד דבר: חמיצות. הדברים הכי טובים שקורים לכולנו בימים טרופים אלה, כמו הסכמי השלום או היציבות הפיננסית שמקבלת אישור מחברות דירוג האשראי, מתקבלים תוך עיקום האף; ואני שואל את עצמי: מה קרה לעם הנפלא הזה? איך יכול להיות שכל הטוב הזה נזרק הצדה? מה שמחזיר אותי לראשית הדברים. בחירות עכשיו הן הדבר הנכון לעת הזאת. יבואו האזרחים ויכריעו. חלקם יהיו, כנראה, מאוד כועסים; אבל זאת הברירה היחידה.

הממשלה, בהרכבה הנוכחי, כששני ראשים מובילים אותה, לא יכולה להמשיך. גם בטבע אין חיות דו-ראשיות.
ייתכן שהיה צריך להבין את זה כבר בעת שהוכנו ההסכמים הקואליציוניים, אבל עתה כבר אין כל ברירה אחרת. הדרך אל הקלפי צריכה להיסלל, ובמהירות. יצוצו בוודאי שמות חדשים ויהיו גם, כנראה, שמות ישנים שיבקשו להמציא את עצמם מחדש. וזה בסדר גמור. זאת מהותה של דמוקרטיה.