לרבים מאיתנו זכורה הסצינה בסרטו של אפרים קישון: "סלאח שבתי". למעברה מגיעה העובדת הסוציאלית מהקיבוץ השכן, פוגשת את סלאח ומראיינת אותו, כדי לאבחן את מצוקותיו ולעזור לו. מהר מאוד סלאח לוקח את העניינים לידיים ומנתב את הדברים בדרכו. כך בסרט. במציאות כיום, חלק מהחומרים החברתיים הנפיצים המסתובבים עדיין בינינו, קשורים לאותן שנים ראשונות של המדינה. כשמאות אלפי עולים מארצות ערב והאסלאם, פגשו במעברות את המציאות המורכבת והקשה של ישראל הצעירה. ההפך מחלום "ארץ האבות" אליה נכספו והתפללו בתפילות עתיקות.

למעברות הגיעו מדריכים ומדריכות מלאי רצון טוב מקיבוצי הסביבה ומתנועות הנוער. משימתם היתה ללמד את העולים והעולות את מאפייני החברה הישראלית - מערבית ולהתאימם למודל כור ההיתוך הישראלי. אימהות ותיקות מצאו עצמן ננזפות ומחונכות מחדש לאימהות מעודכנת ומערבית, עמדת הכבוד וההנהגה של הגברים נשמטה מהם והילדים הופנו לחינוך מחדש ברוח הישראלית–סוציאליסטית-ציונית. הקהילתיות והמבנה המשפחתי התערערו. המערבולת החברתית, הכלכלית והרגשית, שהיא נחלתם של מהגרים, הפכה קשה יותר לנוכח הפער והתסכול שנוצר בעולים מול הכוח החינוכי שנשלח אליהם, כאמור - מלאי רצון טוב ותחושת שליחות.

לאורך ההסטוריה של מדינת ישראל, ההגמוניה שאפה לזהות משותפת המותאמת למודל היהודי-ישראלי החדש, תוך שהיא נעזרת ב"שליחי מצווה". הכל מרצון טוב, אבל ללא רגישות ומתן מקום לאנשים, לתרבותם ומנהגיהם, ללא הבנה כיצד להעניק להם תחושת ערך כאחראים לעצמם בקהילתם - על כלל מרכיביה הייחודיים. אנשים אלו נותרו עם תחושת העלבון ונמיכות הרוח מול הריבון ומוסדותיו. רגשות שמנעו התקדמות אישית, יצרו חוסר אמון במערכות והעמקת  הניכור. את המחיר אנו משלמים עד עצם היום הזה. אעז ואומר – אנו ממשיכים להעצימו: גם כיום, גרעינים של סוכני שינוי קהילתיים נשלחים ליישובי פריפריה ולשכונות פריפריאליות כדי לשקם, לעזור, לחנך, לרומם את האוכלוסייה הנזקקת מהמקום הנמוך למקום בעל משמעות. להיות להם מדריכים ומנהיגים ולטפל בקהילות החיות במקום. 

הפעילות מגיעה ממקום טוב אך היא מנציחה את חוסר ההבנה, מה עומד בבסיסה של קהילתיות וכיצד מפתחים מוטיבציה פנימית המניעה יחידים וקהילה להאמין ביכולתם ולצמוח משם.  יבוא גרעיני משימות חברתיים הוא פיתרון מצויין שנשמע טוב לכל הצדדים, מסיר מהרשות המקומית אחריות תפעולית ומעניק תחושה שעושים את הדבר הנכון כפעולה לשינוי, התחדשות עירונית וקידום הקהילה. אולם בתהליך זה קורה בדיוק ההפך מחיזוק הקהילה ומוביל לערעור והחלשת הקהילתיות המקומית. 

הנחת העבודה הבסיסית של אותם מובילי שינוי היא, שהכוח המקומי אינו יכול לפעול בכוחות עצמו והוא זקוק לפטרונים שינחו אותו. הנחה זו מקבעת תודעת נחיתות ופסיביות המונצחת לדורי דורות וחייבת להשתנות. אם רוצים לשנות מהיסוד וליצור עוצמה וחוסן חברתי רחב, יש להתמקד בקהילתיות, בפיתוח מוטיבציה פנימית המייצרת חוסן קהילתי. חוסן המחזק ומקדם את הקהילה לצמיחה באמצעות מכלול משאביה ונכסיה. גילוי ופיתוח יכולות אישיות וקבוצתיות, של יחידים וארגונים בקהילה. כל אלו מחדדים אחריות הדדית, ביטחון ומסוגלות עצמית המשפיעים במעגלים הולכים וגדלים.

"קהילתיות" הינו מונח הכולל את מגוון השחקנים במקום: מהריבון השלטוני, ארגונים כלכליים וחברתיים ועד התושבים עצמם. הקהילתיות נבחנת במידת הרצון והיכולת של השחקנים בקהילה ליצור הסכמה חברתית נורמטיבית ושיתופי פעולה מצמיחים.  ד"ר שרה שדמי-ורטמן מציינת מושג המכיל שלושה היבטים המחדדים את הייחודיות של החיבור הקהילתי ומשמעויותיו: ממ"ש - תחושת המשמעותיות, המחויבות והשייכות של הפרט ביחס לקהילתו ולמקום מגוריו: היחיד.ה חשים אחריות אישית לקהילה ולסביבת המוצא, ומכאן נולדים אכפתיות, רצון לעשיה וגם תחושת הבית והבעלות על המרחב הקהילתי. הזהות הקהילתית מבוססת על מערך הערכים, הסמלים המקומיים, השיח הציבורי ונורמות ההתנהגות. כל אלו הם "הנרטיב המעצב" של הקהילה את עצמה. מי שלא גדל בה, לעולם לא יהיה אחד ממנה. הפעולה הקהילתית מאפשרת לפרטים שבה לבטא ולחוש משמעותיות, שייכות ומחויבות. בינם לבין עצמם ובינם לבין מוסדותיה.  

כשהאדם חש אחראי על המרחב בו הוא חי, אז הקהילתיות מתחזקת, מתבססת ומשפיעה על תודעת הפרט ועל סביבתו. המונח growth mindset (תודעת צמיחה) אותו הגתה הפסיכולוגית קרול דווק, מתאר את  יכולתו של הפרט או הקבוצה לצמוח ולהתקדם, בתהליך המעודד אמונה וביטחון בכוחם. שינוי התודעה מקדם ומעמיק את תהליך הצמיחה כלפי מעגלים גדלים והולכים. כך עשויה להיווצר ההנהגה המקומית הבאה מתוך הדורות הגדלים במקום. התנאי הבסיסי  הוא, שהכוחות המובילים והיוזמים, ירצו להמשיך ולהיות חלק מהקהילה המקומית. לבנות עוצמה אותנטית ומודל השראה למען הדורות הבאים. 

אלו הכלים הנכונים איתם ניתן לבנות אקטיביזם קהילתי ואת המנהיגות האותנטית, אשר תוביל את המקום לשינוי מציאות לטובת התושבים תוך יצירת ערך עצמי המייצר קהילתיות ומעורר מודעות, מוטיבציה פנימית ואמביציה אישית. 

יש אינספור דוגמאות לכוחות שגדלו להיות המנהיגות והמנהיגים הבאים מתוך הקהילות בהם צמחו, ומובילים פעילויות בקהילות שלהם. בשדה הפוליטי ניתן לראות את ראשי הרשויות שצמחו בתוכן והובילו אותן למהפכה: מאיר כהן מדימונה, מיכאל ביטון בירוחם ולאחריו טל אוחנה, מאיר שיטרית ביבנה, רוביק דנילוביץ' בבאר שבע, אביחי שטרן בקרית שמונה, עליזה בלוך בבית שמש ועוד רבים אחרים. כולם גדלו כחלק מהקהילה בישוב פריפריאלי, המשיכו במסלול של השכלה וצבירת ניסיון חברתי ופוליטי ונבחרו כמנהיגים אותנטיים בישובים בהם גדלו. חלקם אף עשו קריירה פוליטית ארצית. הם מכירים את ההוויה, את השפה והקודים של המקום. הם חולקים זהות משותפת והם יכולים להיות מובילי השינוי, המשמשים מודל השראה לצעירות וצעירים בישוב, אשר רואים את אלו שהם "משלנו" שצמחו והגיעו לעמדה הכי בכירה.

האנשים שהם משלנו - הם אנחנו. 

אנחנו האנשים להם חיכינו...

הכותב הוא מנהל מרכז ק.מ.ה על הזכות למנהיגות מקומית