ב־20 השנים האחרונות פחתו באופן דרמטי שטחי החקלאות במדינת ישראל לצד משקים שנסגרו; לרוב זה היה מלווה בכאב גדול של המייסדים על כך שלא רצו או לא יכלו להעמיד לעצמם דור המשך. מדובר בתוצאה של שחיקה מתמשכת של שתי אבני הראשה של הכלכלה הישראלית, שמהן צמחו ההייטק והפודטק: גם החקלאות וגם התעשייה.

מדובר בתהליך מסוכן ביותר שבקצהו, אם לא תיבנה בדחיפות מדיניות ממשלתית מושכלת שתבטיח את תזונת הישראלים גם בעוד 30־50 שנה, ודאי לנוכח התהליכים המאתגרים שמתרחשים בעולם כולו, אנו צפויים לאבד ביטחון בסיסי ואבסולוטי בכך שיהיה לנו די מזון בישראל.

כשעוסקים בביטחון במזון, המשולש הוא פשוט - צלע אחת היא הכמות הנדרשת, השנייה היא האיכות והשלישית היא נגישות לכמות ולאיכות הנדרשת. אלא שקיום המשולש כולו מותנה לחלוטין בעצם קיומה של החקלאות ובהתעקשות על תעשיית מזון מקומית שאינה תלויה רק ביבוא.

לצד החקלאות ההולכת ונשחקת, הולך ומעמיק הקושי בתעשיית המזון המקומית. מפעלי המזון, כמו יתר מגזרי התעשייה, מצריכים השקעות הון נכבדות - את אלה לא ניתן להשיג לאורך זמן במציאות של חוסר ודאות המאפיינת את יחסה של הממשלה לתעשייה בכלל ולתעשיית המזון בפרט. אם הצלע האחת היא כמות המזון, והחקלאות והתעשייה נשחקות בישראל, צלע זו כבר מעורערת, וקשה להבטיח את הצלעות האחרות - האיכות והנגישות.

ההשקעה השנייה בהיקפה בתעשיית המזון אחרי המיכון המתקדם היא מחקר ופיתוח שנועדו להבטיח מזון בריא יותר. גם את צלע האיכות לא ניתן להבטיח בלי תעשייה מקומית שמושקעת במזון שמגיע לצלחת של הצרכנים שלה.

סוגיית הנגישות היא הכבדה מכולן, ודאי בהסתכלות קדימה, והיא גם זאת המטרידה מדינות מפותחות כמו שוודיה ויפן ואת האיחוד האירופי, שלפי מחקר של מכון אדקיט, בנו אסטרטגיה מתקדמת ביותר כדי להבטיח את המזון של אזרחיהם גם 20 שנה קדימה. לנוכח האתגרים העולמיים של אקלים, מדבור וצפיפות האוכלוסין, המחסור במזון הוא שאלה של מדיניות ממשלתית. במדינות שלעיל יצרו פתרונות כלכליים משמעותיים גם בחקלאות וגם בתעשייה כדי לתמרץ פיתוח של מזון זמין ואיכותי ולהפחית את התלות ביבוא.

הטענות על יוקר המחיה בישראל הן חשובות וצריכות להישמע, אלא שהגיע הזמן לומר בקול ברור - עלויות הייצור בישראל, בכלל, לא רק של מזון, הן מהגבוהות בעולם. לצד זאת, אין חקלאות ותעשיית מזון גם במדינות המפותחות ביותר, שאינן מווסתות מלמעלה. יש מוצרים שישראל לא תגדל ולא תייצר כמו גרעינים וקטניות, אבל אם היא תלויה גם במוצרי חלב וירקות מחו"ל, בעיית הזמינות תחריף מאוד. מי שיינזקו יותר, ככל שייצור המזון המקומי יישחק, יהיו הישראלים בפריפריה. צלע הנגישות במזון קריטית יותר עבורם.

ההתעסקות בסל המזון של הישראלים - הרכבו ומחירו - חיונית, אבל לא פחות קריטי לעסוק בזמינותו ובנגישותו לציבור לאורך זמן. המונח ביטחון במזון אינו פחות קריטי מחוסן צבאי ומחייב התייחסות לאומית בהקדם. 

הכותבת היא סגנית נשיא התאחדות התעשיינים וחברת כנסת לשעבר