רצף מערכות הבחירות והידרדרות השיח הפוליטי בחודשים האחרונים מחדדים מחדש את הדיון ארוך השנים על יחסם של ערביי ישראל למדינה ומקומם בתהליכי הממשל וקבלת ההחלטות. לאורך השנים אכן היה מיעוט אירועים ופיגועים שבהם היו מעורבים ערביי ישראל. לאלה לא תרמה התנהלותם הפרובוקטיבית של חברי הכנסת הערבים, בעיקר אנשי בל"ד, לרבות תמיכתם במבצעי פיגועים ובפעילותם של קיצונים המסיתים נגד המדינה. בנוסף לא ניתן להתעלם מעננת התנועה האסלאמית, שהפלג הצפוני שלה הוצא אל מחוץ לחוק ופעילותו נאסרה.
התחושה המתקבלת לכאורה אצל לא מעט מאזרחי ישראל היהודים היא של תהליך הקצנה לאומנית המשולב באירועי טרור מקרב ערביי ישראל. תפיסה אשר מקבלת תמיכה ועידוד משמעותיים מקרב גורמים קיצוניים ומהצהרותיהם החוזרות ונשנות של נבחרי ציבור ערבים ויהודים, אשר במקום לנסות לקרב את האוכלוסייה הזו, מדגישים בעיקר את הקיצוניות והחשש ממנה.
הגיע הזמן לעצור את גלגלי הרכבת הדוהרת לשום מקום ועוצרת רק בתחנות הפלגנות, השנאה, הבדלנות, השיסוי והקיטוב. הגיע הזמן להעביר את הרכבת לפסים אחרים, פסים של השתלבות ותקווה, פסים של שלום ושותפות אמת. הגיע הזמן שהמדינה, אחרי 72 שנות קיומה, תשכיל לכבד את סמליה ואזרחיה.
חובה עלינו לשנות את המגמות, לשנות את השיח, לא עוד דו־קיום, כי אם קיום משותף - אזרחים הנושאים בזכות ובחובה, ביחד. יש להגביר את קולות השותפות היהודית־ערבית ולהעצימם על פני רעשי הרקע של הפלגנים המקצועיים משני הצדדים, המבקשים להותיר מציאות זו על כנה ולהיבנות ממנה, פוליטית ואישית, תוך הנצחת הרע והמכוער, השנאה והאיבה.
רוב ערביי ישראל סבורים כי המציאות שבה ח"כים ערבים מצביעים נגד הסכמי שלום בין ישראל למדינות ערב, היא הזיה בלתי נתפסת ובעיקר נפסדת. ההתנגדות האוטומטית בשם "הכיבוש", בשם "האפרטהייד" המדומיין, בשם כיסאולוגיה והנצחת המציאות, חייבת לעבור מן העולם. האידיאולוגיות מלפני שנות דור העטופות בדאגת כזב לאזרח הערבי בישראל, מקומן במחסן הגרוטאות של ההיסטוריה. רוב הציבור הערבי בישראל היה רוצה בחידוש הברית הישנה, זו שהתקיימה בחזונו של ז'בוטינסקי. לדבר במונחים של חיבור ושל שותפות.
פחדים לא מציאותיים
את זירת ההפחדות וההצהרות הפוליטיות ראוי להשאיר לפוליטיקאים ולמחרחרי הריב והמלחמה. אולם כדי להבין ולדעת מה באמת מצבנו, כדאי להתמקד בנתונים ובעובדות. צריך להדגיש כי מעורבותם של ערביי ישראל בטרור לאורך השנים היא מועטה מאוד ביחס למספרם באוכלוסיית המדינה. על פי נתוני השב"כ, פחות מ־5% מהמעורבים בביצוע פיגועים במדינה הם מקרב ערביי ישראל. אומנם היו טרוריסטים ערבים־ישראלים שפעלו כבר במהלך האינתיפאדה הראשונה ואף ביצעו פיגועי התאבדות בודדים. אומנם לאורך השנים נחשפו כמה עשרות התארגנויות טרוריסטיות מקרב ערביי ישראל, אך חשוב להבהיר כי מספרם של כלל ערביי ישראל המעורבים בטרור או בתמיכה בו לאורך כל השנים לא עלה על מאות בודדות.
גם קנים של קיצוניות דתית או לאומנית עדיין מתקיימים במגזר הזה. כאלו הצומחים מהזדהות עם התנועה האסלאמית או האחים המוסלמים ובהמשך עם חיזבאללה. מרביתם נובעים מההזנחה הממשלתית ארוכת השנים של המגזר. מציאות נקבעת בשטח ומבוססת על עובדות. המציאות היא שלמרות כל האמור לעיל, הרוב המוחץ של אזרחי ישראל הערבים אינם תומכים ואינם מעורבים בשום סוג של טרור או פעילות ביטחונית. מספרם של תומכי התנועה האסלאמית במגזר נאמד ב־150 אלף. גם אם נוסיף למספר זה מעגלי תמיכה נוספים וכן קבוצות קיצוניות שונות התומכות בדאע"ש או באידיאולוגיות סלפיות־ג'יהאדיסטיות אחרות, לא נעבור את ה־200 אלף. בחישוב פשוט, כ־85% מערביי ישראל הינם אזרחים נורמטיביים שאינם מעורבים בפעילות טרור או נגד ביטחון המדינה.
סקר שפורסם ב"ידיעות אחרונות" בשנת 2015 מצא כי למעלה מ־86% מערביי ישראל אינם תומכים בטרור בכלל. רוב ערביי ישראל מכירים בדגל ישראל ונאמנים לחוקיה. מי שמכיר את המגזר לעומק, יודע כי הרוב המוחלט של אזרחי המדינה הערבים, אף כי רואה את עצמו כפלסטיני במוצאו, עסוק בעיקר במחייתו, בפרנסתו ובהישרדותו. איש מהם לא יוותר על אזרחותו הישראלית במדינת היהודים.
המשמעות האמיתית של העובדות היא שהפחדים המופצים על ידי גורמי שלטון וגורמים קיצוניים שונים אינם מציאותיים. ערביי ישראל מעוניינים להשתלב במדינה ולהיות חלק ממנה. נכון שנדרשת עדיין עבודה רבה בשני הצדדים. המדינה חייבת להפסיק להזניח את המגזר ולבנות אסטרטגיה ארוכת טווח לפיתוחו, כולל תשתיות חינוך ותעסוקה. המדינה חייבת להכניס את המשטרה לכל הכפרים ולכל הערים הערביות ולהשליט את שלטון החוק, מהלך שממנו היא נמנעת לאורך שנים. ראשי המגזר, שללא ספק אינו מיוצג כראוי על ידי חברי הכנסת הערבים הקיצוניים, חייבים לפעול לפיתוחו של המגזר על פני הגדלת השסעים והקיצוניות ולהגביר את השתלבות האזרחים, הן בחובות והן בזכויות הנדרשות מהם כאזרחי מדינה. ללא גיבוש ומימוש אסטרטגיה ארוכת טווח עם חזון ויעדים, לא יקרה דבר. או נכון יותר, יקרה. אבל משהו רע.
על ערביי ישראל הנאמנים למדינה להפוך לחלק מהמערכת הפוליטית ולהיטמע במפלגות השונות כאזרחים מן השורה ובכך לפעול מתוך קואליציות חזקות לבניית החברה הערבית וקירובה לזו היהודית בכל תחומי החיים. לצד הזכויות נדרשות החובות הבסיסיות, הכוללות השתלבות במערך השירות הלאומי־אזרחי, מתן כבוד מוחלט לסמלי הלאום ולמוסדות המדינה ומעל הכל הבנה כי אנו חיים כאן ביחד ובידנו לחולל את שינוי המציאות.
זה הזמן של הציבור הערבי והיהודי להתחיל לבנות, לחזק יסודות, לחזק את הגשר, כדי שהביחד הישראלי עם הרוח הישראלית יהיה הדבר החשוב ביותר בעשייה המשותפת. רק שילוב ידיים אמיתי, יהודי־ערבי, ביחד עם יישום אסטרטגיה לאומית ארוכת טווח, יובילו לחינוך איכותי יותר, לתשתיות הולמות, לתעסוקה, לביטחון אישי, למיגור הפשע במגזר ולהרחבת המכנה המשותף המאפשר את קיומנו על פיסת ארץ אהובה זו.
מדינת ישראל יוצאת לבחירות רביעיות תוך פרק זמן קצר, והדבר מטריד בהחלט, אך אל מול האתגר והמורכבות אנו, המאמינים בחיים משותפים, מחויבים להציב אלטרנטיבה אמיתית המגובה במעשים. אל מול החידלון של ההנהגה הערבית בישראל, אחריותנו להוביל את האמת הפשוטה והברורה. הגיעה העת לשותפות אמת, יהודית וערבית.
ליאור אקרמן הוא בכיר שב"כ לשעבר ויו"ר מועצת העם החדשה. נאיל זועבי הוא איש חינוך ופעיל חברתי לקידום החיבור בין יהודים לערבים