"דלדולה של הרוח באמריקה" היה הכותר העברי לספרו של פרופ' אלן בלום, שהיה החלוץ בביקורת מנומקת ואינטלקטואלית על תופעת "התקינות הפוליטית" באוניברסיטאות בארצות הברית. הספר הופיע לפני 35 שנה ויצא לאור אצלנו ב־1989 (הוצאת עם עובד), אך מאז התופעה המגונה והמסוכנת חדרה גם לאוניברסיטאות ולעיתונות שלנו.
תיאוריה זאת - שהצדיקה כל שקר חסר בסיס עובדתי בטענה שהאמת היא תמיד "יחסית" כביכול, ולכן מותר גם להטיף לאנטישמיות בכסות של "אנטי־ציונות" – היא המצדיקה היום את חסימת טוויטר ופייסבוק בפני הנשיא היוצא דונלד טראמפ. התוצאה היא שמארק צוקרברג הוא שקובע מה מותר ומה אסור.
מובן שמיד נמצאו גם אצלנו צדיקים גדולים בין העיתונאים שהסכימו שחופש הדיבור יוגבל, וטענו שצוקרברג צודק בהחלטתו על סתימת הפיות המחסלת את אפשרות הביטוי הפוליטי של מעל 70 מיליון איש באמריקה שבחרו בטראמפ, ומותירה חופש זה רק לצד אחד במפה הפוליטית. ברור שלא טראמפ הוא הנושא האמיתי, אלא המאבק לשינוי פניה של אמריקה: ממעצמה בעלת מסורת דמוקרטית ליברלית לארץ נוספת שתתחבר מנטלית ותרבותית לאמריקה הלטינית או גרוע מכך. הרי כל כך ברור שאמריקה המסורתית נלחמת על נפשה ותרבותה נגד הזרמים החדשים הרוצים לשנותה מן השורש. למגמה זאת תהיה השפעה רעה מאוד על יחסי ארצות הברית עם מדינתנו.
סוגיה זאת של משפט ותקשורת יכלה להישאר בעיה אמריקאית אם לא היינו שומעים כבר בעיתונות שלנו דרישה לקיים מהלך דומה לסילוק חופש העיתונות ולמתן ביטוי רק לעיתונות השמאלנית. כך למשל, כתב נחום ברנע לאחרונה ב"ידיעות אחרונות" מילים קשות נגד ראש הממשלה: "אלימות ברשת קיימת גם כאן, ולעתים קרובות צינור הביוב יוצא ישר מבלפור", והמסקנה שלו: "הגיע הזמן לשים לו סכר - גם בישראל". דהיינו, הוא קורא למנוע מראש הממשלה את זכות הביטוי וחופש הדיבור שהוא, הכותב, נהנה מהם בשפע זה עשרות שנים. זאת אומנם דמוקרטיה, אבל מה שהיה קרוי במשטרים הקומוניסטיים "דמוקרטיה עממית", דהיינו חופש דיבור רק למי שדעותיו שמאלניות. לזאת ייקרא "דלדולה של הרוח בישראל".
רוב העורכים בתקשורת אצלנו כלל לא התערבו כאשר לאחרונה הגיעו המפגינים מול ביתו של נתניהו, לפי התיעוד מהאירוע, עם לפידים בוערים, ונראה היה כי ניסו לחדור לבית. אומנם מארגני ההפגנות מכחישים זאת, אך אי אפשר להכחיש מה שנראה לכל בטלוויזיה: שהיה מצור מלווה באש במרחק מטרים מהבית ברחוב בלפור. זה כנראה ייראה לבג"ץ כהפגנה מותרת, אולם לכל בר דעת ברור שזאת "הפגנה" אסורה.
במהומה תקשורתית־משפטית זאת – שהיא הבעיה העיקרית בסדרי השלטון בישראל – נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות כינתה בעבר את הביקורת שמתח יו"ר הכנסת יריב לוין נגד העליון כ"פופוליסטית". השימוש במילה "פופוליזם" הוא חדש יחסית, ובמילון אבן שושן או במילון הלועזי־עברי היא אינה נמצאת. המילה לקוחה מאנגלית ונאמרת תמיד לשלילה, כתואר לגנאי ובוז. הגדרת הטיעון המנומק נגד השתלטות בג"ץ, שעשה מעצמו ממשלת־על בלי שהעם הריבון בחר את חבריו, כ"פופוליזם" - מהווה זלזול בעם וראויה לגינוי כשלעצמה.
האם באמת שופטי העליון חושבים עצמם כמורמים מעם? עד כמה שידוע לי, לא רבים מהם באים ממשפחה אריסטוקרטית, וגם כתביהם אינם משתווים לאלה של השופטים הקלאסיים שלנו – חיים כהן, משה זילברג, משה לנדוי, שמעון אגרנט, אלפרד ויתקון – שהיו בעלי השכלה נרחבת מאוד ואנשי רוח אמיתיים. אז רצוי שגם הנשיאה תתייחס בענווה לביקורת על בית המשפט העליון, תכיר גם במגבלות של חבריה לכס ותתרום בכך להעשרת הרוח בישראל ולא לדלדולה.
