לכל אלה, משמאל ומימין, שמעקמים את האף כאשר הם מדברים על הסכם העודפים שבנימין נתניהו כרת עם הציונות הדתית: טלו קורה מבין עיניכם. אינכם טובים במאומה מאיתמר בן־גביר, מי שהיה תמיד מוכן לשלם מחירים אישיים על אמונתו בנצח ישראל; מה שכל המצקצקים כעת בלשונם תמיד נרתעו מפניו. משנתם של רבים מהם, אלה החונים במפלגות פוסט־ציוניות, מאוסה בעיניי הרבה יותר מזאת של אלה שמקדשים את אדמתה של ארץ ישראל ומחזקים את אחיזתנו בה.
מחנה הימין, והוא הרוב המכריע בקרב הציבור היהודי, לא אוהב, לדעתי, את הצביעות הזאת. בן־גביר אינו תומך בדבר שראשי הציונות לא רצו בו בעת שהם לחמו על הקמתו של הבית הלאומי לעם היהודי. התנועה הקיבוצית, על כל אגפיה, תמיד האמינה שבכל מקום שבו תעבור המחרשה של האיכר העברי, שם יעבור הגבול של המדינה היהודית.
יישובי חומה ומגדל הוקמו בדיוק כדי להרחיב את גבולה של מדינת ישראל. כשדוד בן גוריון הורה על כיבוש אילת או באר שבע, לדוגמה, הוא רצה בדיוק את מה שרוצים היום אלה שמקימים מאחזים ברחבי יהודה ושומרון. ודוק: מאות קיבוצים הוקמו על אדמות שננטשו בידי ערבים במלחמת השחרור.
ומכאן אני חוזר לבן־גביר ולקמפיין האגרסיבי שנפתח עתה כנגדו. הפסילה שלו לא מוסרית, והיא נמצאת, לטעמי, באותו מקום שבו נמצאים החרמות שמטילים על ראש הממשלה. וכשאני מקשיב לפוליטיקאים שפוסלים אחרים, אני שואל את עצמי מה ההבדל בינם לבין אלה שפוסלים יהודים ברחבי העולם. אלה ואלה מוקצים בעיניי, ומוטב היה להם שיחזרו למאורותיהם.
אינני מכיר אישית את בן־גביר, אבל אני עוקב אחריו במשך לא מעט שנים. בעבר הרחוק גם ייצגתי כמה מחבריו הקרובים. לא הייתה לי בעיה עם זה. היו שופטים שניסו לרמוז לי שאין זה יאה לעורך דין במעמדי, עתיר מוניטין, לתרום מניסיונו לייצוגם של מי שנחשבו בעיני האליטה המשפטית ללא ראויים, אולם אני חשבתי אחרת.
אינני מוצא כל פגם גם במפלגה שבן־גביר הוא חלק ממנה, וכשאני שומע אנשים ממפלגות שמשנתן רקובה, על פי השקפתי, מנסים להטיל שיקוצים בראש הממשלה בגלל רצונו לייצר קואליציה יציבה, אני נחרד. אלה אותם אנשים שבעבר הובילו לגירוש אלפי יהודים מבתיהם בגוש קטיף ובצפון השומרון, ואחר כך הובילו את צה”ל הנרפה והמוחלש עקב מעורבותו במעשה הזה, למלחמת לבנון השנייה שכתוצאה ממנה נולדה המפלצת הרב־טילית שעכשיו מאיימת על כל שטחה של מדינת ישראל.
אז נכון, בן־גביר היה מבין המפגינים היותר קולניים נגד הסכמי אוסלו. הוא היה אז כבן 17, אבל ראייתו הייתה, כך אני רואה זאת, יותר מפוכחת מזאת של כל אלה שהובילו את מדינת ישראל לאחד הגדולים שבמעשי האיוולת שהתרחשו בהיסטוריה. מאות ההרוגים שדמם ניגר ברחובות הערים היו עדות לכך.
בן־גביר היה לא פעם בצמתים האלה, ועל כך הוא שילם לא פעם בכתבי אישום, בעיניי מופרכים, שהסתיימו רובם בזיכויו. בסופו של דבר לשכת עורכי הדין בישראל אימצה אותו אל שורותיה והעניקה לו רישיון עורך דין.