יש לברך על פסק דינו של בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, שקבע כי לעניין חוק השבות יש להכיר כיהודים במי שבמהלך שהותם בישראל כדין, עברו בארץ גיור בקהילה רפורמית או קונסרבטיבית. פסק הדין העיקרי ניתן על ידי הנשיאה אסתר חיות וכל השופטים, חילוניים ודתיים, הסכימו עם קביעותיה העקרוניות (אולם השופט נעם סולברג, בדעת מיעוט, ביקש שפסק הדין ייכנס לתוקפו בעוד 12 חודשים).
כידוע, מאז המהפכה המשפטית, ניתנו לא מעט פסקי דין שבהם התעלם בית המשפט מחוקי הכנסת, פסק בניגוד להם, או המציא חוקים שאין להם אח ורע בשום מדינה. פסק הדין הנוכחי איננו נכלל בקטגוריה זו, ואין כל יסוד לטענות שהושמעו כלפיו על ידי חברי כנסת מהליכוד וממפלגות דתיות.
יודגש כי זה איננו פסק דין אקטיביסטי ואף לא פסק דין המבקש להתנשא מעל הכנסת. בית המשפט לא חלק כלל על סמכותה של הכנסת להחליט בעניין הגיור. ההיפך הוא הנכון. בית המשפט בחר להמתין תקופה ארוכה (לטעמי, ארוכה מדי) של 15 שנה עד שנתן את החלטתו בסוגיה זו. במשך פרק זמן זה המתין להסדרת הנושא על ידי הכנסת, אך זו נמנעה מלעשות זאת - וכעת יש בין חבריה שמשמיעים זעקות שווא.
בפסק דין זה מילא בית המשפט את התפקיד הקלאסי המוטל עליו – לפרש את חוקי הכנסת. הכנסת חופשית כמובן לקבוע כללים גם בעניין פרשנות. הנשיאה חיות אף הצביעה על כך שהכנסת הייתה יכולה לקבוע בחוק השבות שהגיור שמדובר בו הוא לפי ההלכה או באישור הרבנות הראשית. אולם הכנסת נמנעה, ובמתכוון, מלעשות זאת והותירה את הסוגיה לבית המשפט. הפירוש שבית המשפט נתן למושג הגיור הוא סביר והגיוני, העולה בקנה אחד עם הפרשנות לסוגיית "מיהו יהודי", שראשיתה שנים רבות לפני שהחלה המהפכה המשפטית.
פסק דין מרכזי בנושא זה ניתן לפני למעלה מ־50 שנה בעניין ילדיו של רס"ן בנימין שליט, שנולדו מנישואיו לאישה לא יהודייה. בג"ץ פסק שההלכה האורתודוקסית איננה קובעת לצורך מרשם האוכלוסין וכי יש לרשום את הילדים כיהודים, למרות שנולדו לאם לא יהודייה. אגב, גם באותו מקרה נמנעה הכנסת מלהסדיר את הנושא לפני שניתן פסק הדין, אך לאחר שניתן, פרצה סערה שגרמה למשבר בממשלת גולדה מאיר. הרוב בממשלה היה מוכן ללכת לקראת המפד"ל, שהייתה אז חברה בקואליציה, אך הצד החילוני דרש ויתור נגדי.
בהקשר לכך קיים השר יגאל אלון דיון עם אנשי אקדמיה, שבו השתתפתי יחד עם אמנון רובינשטיין, ושנינו תמכנו בכך שהוויתור לחילונים ישתקף במתן זכות עלייה לבני משפחתו של יהודי, גם אם אינם נחשבים יהודים לפי ההלכה האורתודוקסית. וכי במסגרת זו ייכללו לא רק בן או בת הזוג של היהודי וילדיו, אלא גם נכדיו.
בסופו של דבר אכן הושגה פשרה שבה התקבלה העמדה של המפד"ל ולפיה אומצה בחוק ההגדרה האורתודוקסית של "יהודי", שלצורך חוק השבות הוא "מי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת". אבל היה גם ויתור משמעותי לעמדה החילונית, שהשתקף בכך שלא נקבע שהגיור צריך להיות דווקא אורתודוקסי, וכן נקבע שהזכויות של עולה "מוקנות גם לילד ולנכד של יהודי, לבן זוג של יהודי ולבן זוג של ילד ושל נכד של יהודי; להוציא אדם שהיה יהודי והמיר דתו מרצון". פשרה זו היא שאפשרה במידה רבה את העלייה ממדינות חבר העמים, שתרמה תרומה אדירה למדינת ישראל.
ומה הלאה?
בכנסת נשמעים קולות בזכות פסקת התגברות. אולם פסקת ההתגברות איננה שייכת לעניין, שכן לא מדובר בביטול חוק של הכנסת, מה גם שכאמור, בית המשפט פירש את החוק פירוש נכון והגיוני. הכנסת יכולה להחליט שהיא מעדיפה פירוש אחר. למעשה, הייתה יכולה לעשות זאת במשך 15 השנים שבהן היה העניין תלוי ועומד בבג"ץ, אבל כנראה שלא היה רוב לכך. הכנסת יכולה לתקן את החוק גם כעת, בדיוק כפי שתוקן לאחר פסק דין שליט. אבל, כפי שראינו, התיקון ההוא כלל הוראות ברוח העמדה החילונית שאפשרה אפילו לנכד של יהודי לעלות ארצה, ובכלל אני רוצה להאמין שלא יהיה רוב לתיקון החוק בדרך שהחרדים חפצים בה.
אפשר כמובן לעורר גם את השאלה האם יוכלו הפליטים או מחפשי העבודה שהסתננו ארצה להתגייר ולזכות בדרך זו בזכויות עולה? התשובה לכך היא כפולה. ראשית, העליון הגביל את אפשרות הגיור בארץ, שאפשרי למי שנמצא בארץ כדין. מי שאיננו נמצא בארץ כדין, לא יוכל להסתייע בפסק הדין החדש. שנית, גם לפני פסק הדין ניתן היה להתגייר בארץ וכך לרכוש זכויות עולה, אבל הגיור שנדרש היה אורתודוקסי - אפשרות שנוצלה על ידי עובדים זרים וכנראה שעקרונית יכולים לנצלה גם אלה שניתן להם מעמד של פליט. כעת ניתן יהיה לצרף לכך גם גיור קונסרבטיבי ורפורמי. מבחינת ישראל זה מצב עדיף על המצב המתעל את כל הזרים לזרם האורתודוקסי.
ישנן בעיות נוספות הנעוצות בכך שכרטיס הכניסה, לא רק לעם ישראל אלא גם למדינת ישראל, נתון בידי גופים פרטיים, העוסקים בגיור בארץ ובחו"ל, שחלקם איננו מכיר כלל במדינת ישראל. לכך מצטרפת העובדה שהזרם החילוני ביהדות, שבישראל הוא זרם דומיננטי אם כי מדוכא, בכלל לא פיתח מנגנון של כניסה חילונית לעם ישראל. כדאי גם להזכיר שבתנ"ך בכלל לא מתואר ולא קיים מנגנון דתי־רבני של גיור. כאשר ביקשה רות המואבייה להצטרף לעם ישראל, היא לא נזקקה לאישורו של רב ראשי ולא לאישור של בית דין רבני. ורות, כידוע, היא אם סבו של דוד המלך.
עם זאת, וללא קשר לפסק הדין, ראוי לתקן את חוק השבות באופן שיקנה לעולה זכות אזרח רק לאחר שהעולה שהה לפחות שנתיים בישראל ורק לאחר שהצהיר אמונים למדינת ישראל ולחוקיה (כולל כמובן החוק המחייב שירות בצה"ל, שראוי שיחול על כל עולה בגיל המתאים לגיוס).
ולבסוף, הבעיה החמורה מכל: בישראל הולך וגדל מספרם של אלה שאינם יכולים להינשא במסגרת בתי הדין הרבניים שלהם ניתן מונופול על נישואי יהודים בישראל. הייתה זו אחת השגיאות החמורות ביותר של ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון, שהביא להנהגת מונופול זה. לאחר פרישתו הכיר בן גוריון בטעותו וכתב "צריך לבטל את מה שנעשה עד עכשיו... וצריך לקבוע שזו מדינת חוק ולא מדינת הלכה". אבל זה היה מאוחר מדי.
בכל אופן, בתי הדין הרבניים אינם מכירים בגיור רפורמי וקונסרבטיבי והתוצאה היא שמתגיירים אלה ורבים אחרים, ללא קשר לשאלת הגיור, אינם יכולים להינשא בישראל ונאלצים להסדיר את נישואיהם בחו"ל. זהו מצב בלתי נסבל הפוגע בזכויות אדם בישראל וגורם נזק חמור לקשר שלנו עם בני העם היהודי בתפוצות, שמרבית בניו בארה"ב משתייכים לזרמים הקונסרבטיביים והרפורמיים. הגיע הזמן להשתחרר מהמונופול הדתי בתחומי הנישואים והגירושים, כפי שהבין זאת לבסוף גם בן גוריון.
הכותב הוא פרופ' למשפטים (בדימוס), חתן פרס ישראל לחקר המשפט ולשעבר שר המשפטים