לא צריך להיות מומחה גדול לתולדות העם היהודי כדי לדעת עד כמה עתיקה סוגיית “מיהו יהודי”. קריאה פשוטה במגילת רות ובספרות חז”ל מלמדת על עומק המחלוקות שליוו את החיים היהודיים סביב הסוגיה הזו. עם זאת, נראה שיש בסיס לטענה שהתהליכים שעוברים על העם היהודי בעידן המודרני הופכים את שאלת “מיהו יהודי” לסוגיה המרכזית של העם היהודי במאה ה־21. תהליכי החילון המואצים שחווה העם היהודי והעובדה שהרוב המכריע של יהודי העולם חיים כיום בחברות דמוקרטיות - יצרו מציאות מאתגרת שבה נישואים של יהודים עם בני זוג לא יהודים הם תופעת יסוד של החיים היהודיים בתפוצות.
בניגוד לדעתם של רבים, סוגיה זו אינה רלוונטית אך ורק ליהודי התפוצות. בישראל חיים כיום כ־400 אלף יהודים שאינם מוכרים על פי ההגדרות ההלכתיות. למעלה מ־90% מהם מקימים משפחות עם בני זוג יהודים הלכתיים. ב־20 השנים האחרונות הופכים גם נישואים בין בני דתות שונות למציאות ישראלית בהיקפים לא זניחים כלל. שאלת נישואים אלו, מדיניות הגיור והגדרת “מיהו יהודי” באות לידי ביטוי באופן שונה בתפוצות ובמדינת ישראל, אולם במידה רבה כולנו באותה הסירה.
בדיוק כמו בתקופות רבות ומשמעותיות בהיסטוריה היהודית, גם כיום מתחולל קרב איתנים בתוך “הסירה היהודית”. מצד אחד ישנם אלו המבצרים הגדרות נוקשות ומחמירות לרשאים לעלות על הסיפון. מצד שני ישנם אלו המבינים כי בעת הזו חייבים להצר את שערי היציאה מהעם היהודי, אך בו בזמן להרחיב את שערי הכניסה.
פסקי הדין של בג”ץ בסוגיית הגיור בשני העשורים האחרונים מוכיחים שקו המחלוקת אינו עובר בין היהדות הרפורמית והקונסרבטיבית לבין היהדות האורתודוקסית. בשנת 2016 הכיר בג”ץ בהליכי גיור בבתי דין אורתודוקסיים פרטיים בישראל, על סמך התקדימים שנקבעו בעניין הגיור הרפורמי החל מסוף שנות ה־80. פסק הדין שפורסם בשבוע שעבר והכיר בתוקף הגיורים הרפורמיים בישראל לצורך חוק השבות הוא תוצאה ישירה ומתבקשת של אותו פסק דין שהתמקד בגיורים אורתודוקסיים פרטיים.
בפרספקטיבה היסטורית, קשת רחבה של רבנים, קהילות ומוסדות יהודיים מכל הזרמים הדתיים שייכת למחנה המודע לצורך בהזמנת אנשים בעלי חיבור ליהדות לקשור את גורלם עם הקהילה היהודית בתפוצות ועם מדינת ישראל. למול המחנה הזה מתייצב במלוא כוחו האידיאולוגי והפוליטי המחנה הנגדי שמבקש לקבע את ההגדרות המצמצמות, להגביה את החומות, ובמידה רבה להגיף גם את מעט השערים שניצבים באותן החומות. על פי רוב, שפתו של המחנה הזה היא דתית שמרנית, אולם בעשורים האחרונים ובמיוחד במדינת ישראל, משתלב לעתים בשפה זו גם אוצר מילים לאומני וגזעני, המבקש להגן על “טוהר המחנה”.
ח”כ יצחק פינדרוס (יהדות התורה) אומנם התנצל על התבטאותו המחרידה, שלפיה “חיילת המתגיירת בגיור אורתודוקסי בצבא היא שיקסע”, אך התבטאות זו היא הדוגמה המובהקת ביותר לכך שהמחלוקת כבר מזמן אינה בין הרפורמים לחרדים. המאבק הרעיוני והפוליטי על סוגיית הגיור בפרט, ועל הגדרת הגבולות של העם היהודי בכלל, הוא נייר הלקמוס בוויכוח החשוב על דמותה הכוללת של היהדות במאה ה־21; מסתגרת או מכילה ודינמית. קו הגבול אינו מתוח בין הזרמים השונים ביהדות או בין מדינת ישראל לתפוצות, אלא בין ממשיכי דרכו של בית הלל מכל הזרמים והחוגים לבין תלמידיו של בית שמאי.
הכותב הוא רב רפורמי ששימש עד לאחרונה כמנכ"ל התנועה הרפורמית בישראל ומוצב במקום הרביעי ברשימת העבודה לכנסת