גדלתי חמש משנות ילדותי במושב מולדת, מושב שהקימו יקים. יום השואה היה היום שבו היינו שומעים מ"זקני הכפר" על הדברים שעברו בשואה. אני זוכרת שבתור ילדה לא הצלחתי אף פעם להבין את הדבר הזה - "השואה". אין בו מוסר השכל, אין בו היגיון. הגודל של הזוועה שהתחוללה שם - בלתי נתפס. בטח לא בשביל ילדים.
אבל בגלל שהכרתי את האנשים שסיפרו את שעברו שם, מהמושב, מהמכבסה, מהכל-בו, מהרפת, מהגינה, משהו מזה נקלט אצלי, גם אם לא בכל גודל הזוועה.והתחברתי אל המקום הזה של הכוח שהשאיר אותם בחיים, אל ההישרדות הפיזית והנפשית הזאת שהביאה אותם עד לישראל להקים מושב, לעבוד, להיות יכולים לשמוח כשאי אפשר דקה לשכוח.
וזה כוח אדיר שתמיד השאיר אותי נדהמת. כוח מלמעלה, משהו באמת מאת השם. ואני נוצרת בליבי תמיד את האנשים המדהימים האלה, שרובם כבר הלכו לעולמם, ואת סיפוריהם הלא-יאומנו שסיפרו לנו כל שנה.
מיקה קרני
אני דני רובס, ישראלי גאה. אינני בן למשפחת ניצולים. אבל השואה והמלחמה הנוראית ההיא צרובים בבשרי כמו מכוות אש. בכל נסיעותיי למקומות הקשורים לימים האפלים ההם, גם במשלחות לפולין, גם בברלין למשל - הצל השחור הזה נוסע איתי. אני בולע באובססיביות כל ספר או סרט העוסקים בתקופה המחרידה ההיא. אולי בניסיון להבין את הרוע המוחלט כדי לנסות להיות הכי טוב שאפשר.
הלקח כתוב באותיות ענק על הקיר שלנו: לא לגזענות, לא לאפליה, לא לפשיזם, לא לרוע. תמיד. ובעיקר אנחנו. אני דני רובס, ישראלי גאה, נשבע שלעולם לא עוד.
דני רובס
