בה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, שמונה שעות לפני תום המנדט הבריטי בארץ ישראל, התכנסה בתל אביב האסיפה המכוננת בראשות דוד בן־גוריון, ועמו נציגות פוליטית נבחרת של היישוב העברי בארץ ישראל, שחתמה בטקס היסטורי רב־רושם על מגילת העצמאות.

באותו מעמד נקבע כי מועצת המדינה הזמנית עד לכינון הכנסת, תהיה ממלאת מקום זמנית של המועצה המלכותית הבריטית, כגוף מחוקק של המנדט הבריטי בארץ ישראל. מועצת המדינה הזמנית הוכרזה במעמד הכרזת המדינה במגילת העצמאות, שבה נאמר: "אנו קובעים שהחל מרגע סיום המנדט, הלילה, אור ליום שבת ו' אייר תש"ח, 15 במאי 1948, ועד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה בהתאם לחוקה שתיקבע על ידי האסיפה המכוננת הנבחרת לא יאוחר מ־1 באוקטובר 1948 - תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית, ומוסד הביצוע שלה, מנהלת העם, יהווה את הממשלה הזמנית של המדינה היהודית, אשר תיקרא מדינת ישראל". תפקידה של מועצת המדינה הזמנית היה להקים את מוסדות המדינה העיקריים ולבצע את ההכנות הנדרשות לקיום בחירות ראשונות ולהקמת הכנסת.

ב־25 בינואר 1949, כארבעה חודשים מאוחר מהמועד האחרון שנקבע בהצהרת העצמאות, נערכו הבחירות לאסיפה המכוננת. בשלב זה אמורה הייתה האסיפה המכוננת להכין טיוטה מוסכמת של חוקה למדינה ולהציג אותה לאישור אזרחי מדינת ישראל בבחירות חופשיות ודמוקרטיות לכנסת, שבהן ייבחרו הנציגים של הפרלמנט הראשון של המדינה, שזה עתה יצאה ממלחמה מדממת וקטלנית.

ב־16 בפברואר 1949 מעלה האסיפה המכוננת במטרת כינונה ובמחויבותה הדמוקרטית לעם ישראל, והחליטה לחוקק את "חוק המעבר", ההופך אותה "לכנסת הראשונה". הייתה זו, לדעת היסטוריונים והוגי דעות, כנסת מורדת שערכה פוטש במלוא משמעותה החמורה של המילה, תוך התעלמות מזכותם הטבעית והריבונית של אזרחי המדינה לבחור את נציגיהם, ובניגוד גמור למגילת העצמאות כמסמך המכונן של מדינת ישראל. חרף מעשהו בהכרזת המדינה, לא עמדה לבן־גוריון גדלות הנפש לכונן חוקה המסדירה את סדרי השלטון באיזון הראוי בין הרשויות.


המנדט הבריטי הותיר אחריו גבב של חוקים עות'מאניים ומנדטוריים שהכנסת, ללא חוקה המחייבת את שלוש רשויותיה של המדינה החדשה, ניווטה את דרכה הפרלמנטרית דרכם בקשיים גדלים והולכים, הן בהתמודדות עם אתגרי ביטחון חיצוניים של מדינה המוקפת אויבים, והן עם קשיים פנימיים רבים.

כך, בתוך האתגרים המופלאים של הקמתה, כשלה מדינת ישראל בניהול כור ההיתוך של עם שהתקבץ לאחר שואה מחרידה מכל רחבי תבל, תוך שהיא יוצרת תרבות פוליטית אנטגוניסטית ודיכוטומית שבין ימין לשמאל, בין דתיים לחילוניים, תוך הצטרפות של האוכלוסייה הלא יהודית למאבק הפנימי, שהלך והעמיק ברבות השנים את המחלוקות הקיימות כדרך הטבע בכל חברה אנושית.

עד ליובל ה־50 לקיומה של המדינה נשמר הסטטוס קוו שאִפשר יציבות פוליטית יחסית והתגברות על המשברים הפנימיים תוך התלכדות מול אויב חיצוני. כמו גם צליחת אתגרים חברתיים קשים ומשברים כלכליים כדוגמת אירועי ואדי סאליב ב־1959 ומשבר הבנקים בשנות ה־80. מאז חילופי השלטון ב־1977, ובהמשך הסכמי אוסלו וההפיכה השיפוטית בבית המשפט העליון, נקלעה ישראל כעת לנקודת המשבר החמורה בתולדותיה, שבה לאחר ארבע מערכות בחירות ומגיפה עולמית, עומדת המדינה בפני אתגר קיומי המחזיר את כולנו למלכוד החוקתי שנוצר עם ייסודה ב־ה' באייר תש"ח. תוצאות המשבר מאיימות עתה על מה שנותר מההסכמה הלאומית, בדרך הבטוחה לכאוס מדיני.

טוב יעשו מנהיגינו, אף כי באיחור של 73 שנים, אם ישיבו רוח חדשה בעם ישראל, ויכנסו את האסיפה המכוננת 2021 לצורך חיבור חוקה. כמדינה יהודית ודמוקרטית אנו ראויים לחוקה השומרת על זכויות האדם ומסדירה את תפקוד שלוש הרשויות, באיזון נכון ובכבוד הדדי.
 
הכותב הוא סופר, היסטוריון ומנתח מערכות העוסק במחקרים אסטרטגיים

[email protected]