הלוחמים שלא קראו להם לקרב אבל הם באו. חלקם מוטלים בבתי הקברות. חלקם חיים בתוכנו. גדולים מהחיים ואיננו יודעים זאת וגם הם לא יודעים זאת. בשל צניעותם.
אחד מהם הוא משה ברודצקי. גם אני לא ידעתי את גבורתו כשהכרתיו באמריקה כמתנדב יהודי מקומי שתקן וצנוע, שהסיע אותנו, פעילי עליה והתיישבות, במכוניתו לפגישות בקהילות, מבלי לגלות את עברו המפואר. מי שסיפר לי זאת היה חברו הקרוב, פרופ' משה ארנס ז"ל שהכירו עוד בארצות הברית עת שימש כנציב בית"ר וברודצקי היה בית"ריסט צעיר.
ארנס, שהיה שר הביטחון, אמר שברודצקי הוא גיבור יהודי, אחד מלוחמיו האמיצים של עמנו. כקצין יהודי בחיל הרגלים של ארה"ב, ברודצקי השתתף בפלישה לאירופה במלחמת העולם השניה, ביחידות החוד. בקרב קשה נגד הגרמנים בנורמנדי, נפצע וסייר החוד שלו נהרג לידו. לימים הנציח אותו בלוח הזכרון בבית הכנסת השכונתי.
בעודו נושא את עיטור "כוכב הכסף" של צבא ארה"ב ולאחר שהחלים מהפציעה, הפליג באניה לישראל וחש להתנדב במלחמת השחרור. הוא הצטרף ליחידות האצ"ל בחזית הירושלמית, בקווי התפר מול כנופיות הערבים והליגיון, שירו על עמדות במאה שערים, שייך ג'ראח, בתי פאג"י והר ציון.
ושוב נפצע. פעמיים.
זה היה בקרב על קיבוץ רמת רחל במאי 48. סיפור גבורתו ופציעתו באותו קרב לא פורסם. יותר מזה, אלמלא הבאתיו לקיבוץ, לא היו יודעים שם צעירי הקיבוץ שהוא ולוחמי האצ"ל חשו להגן על הקיבוץ באותם ימים. ככה היה הדבר באותם ימים. הפוליטיקה היתה יותר מקוטבת וההיסטוריה משוכתבת.
אפילו ג'וחא, דמות מרכזית בקיבוץ והמבוגר בחבורה שנפגש עימו ביחד עם בני המא"ז של הקיבוץ, לא ידע על השתתפות האצ"ל בהגנה על הקיבוץ. עד שהגענו לסיפור של ברודצקי על ההמון הערבי לבוש פרנג'י שהמתין מאחורי כוחות האויב: גדוד צבא מצרי שהגיע מגוש עציון שנכבש, פלוגות לגיון ירדני וכנופיות מסביב שצרו מסביב. האזרחים המתינו עם סלים כדי לבזוז את הקיבוץ. ג'וחא הכיר את הסיפור והגיב בחיוך שלימים, אחרי מלחמת ששת הימים בפגישה עם כפריים מסביב, נשאלו מדוע הם באו לבזוז וענו: "כי מה רציתם, שיבואו אחרים מרחוק לקחת לכם, במקום השכנים?".
ברודצקי מספר על כוחות האויב שהצליחו לכבוש עמדות והגיעו עד חדר האוכל ומנסה למצוא את המקומות בהם נפצע בפעם הראשונה, ולאחר שטופל וחזר לעמדה אחרת - בפעם השניה. אך הקיבוץ שינה את מראהו. הוא אומר שצריך לשאול את פרופ' יהודה לפידות, שהיה מפקד הכח הבית"רי ושברודצקי רואה בו גיבור.
שאלתי את ברודצקי (חברי הגדול ממני) מה הביא אותו להילחם עוד מלחמה, אחרי שעבר את הקרב על נורמנדי ונפצע בקרב מול הגרמנים. "העם שלי נלחם על ירושלים וישראל. שאשב בבית?", השיב.
כיום ברודצקי גר בדירה קטנה בירושלים בשכונה צנועה. רעייתו יולנדה,אחות במקצועה, נפטרה, ומטפל הודי מסור גר עימו. ימי קורונה הם ואין הרבה מבקרים.
בכל יום הוא משתדל להגיע לבית הכנסת השכונתי להתפלל. לוחות זיכרון בקיר בית הכנסת מזכירים גם את שמות קרוביו ואת חברו לנשק שנפל בקרב. מעטים מהשכנים יודעים שהאיש אותו רואים לעתים מוסע על עגלת נכים, הוא גיבור של העם היהודי שחי בתוכם-בתוכנו.
אשרי העם שאלו גיבוריו.