הנה דבריי לפרופ’ עודד גולדרייך: אינך ראוי, בעיניי, לפרס ישראל. לא משום שאינך איש מדע רב הישגים אלא בגלל ערכיך המשובשים, לטעמי, הפוסט־ציוניים.
לא בכדי קבע, בזמנו, בן־ציון דינור, שר החינוך הראשון, יוזם הפרס, שהפרס יחולק דווקא ביום העצמאות במעמד נבחרי ציבור מרכזיים. הוא רצה להדגיש, כך נדמה לי, את ישראליותו של הפרס. אין הוא מחולק למצטיינים גרידא בתחומם, אלא לאזרחי מדינת ישראל שמתגוררים בה.
כלומר בניגוד לפרסים אחרים המחולקים ברחבי העולם, כמו פרס נובל, למקבלי פרס ישראל צריכה להיות זיקה למדינה היהודית, לביתו הלאומי של העם היהודי, על פי המסמך המכונן שלו, למורשתו ולערכיו; וכל אלה אינם פחות חשובים מהיכולת המדעית.
זאת ועוד: כדי להדגיש את הזיקה בין מקבל הפרס לבין מדינת ישראל, נקבע שאין די בהמלצה של ועדת מומחים. גורם פוליטי, שר החינוך, אמור לאשר את ההמלצה; ומטבע הדברים אישורו איננו אוטומטי.
אחרת לא היו מכנים את החלטתה של הוועדה “המלצה”. מילה זו מדגישה, מעצם טיבה, את היכולת של שר החינוך להביא בחשבון שיקולים נוספים, גם פוליטיים, גם ערכיים, גם לאומיים וגם חינוכיים, על אלה ששקלו גורמי המקצוע.
וכאן אני מגיע לדחיית ההמלצה להעניק את הפרס לגולדרייך. אני מניח, לטובת העניין, שהאיש הוא עילוי בתחומו, אבל כאשר התברר לשר יואב גלנט שהוא חתם על מכתב לפרלמנט הגרמני בבקשה לבטל את ההכרה בתנועת BDS כתנועה אנטישמית ושהוא חתם על עצומה הקוראת לאיחוד האירופי להחרים, בפועל, את אוניברסיטת אריאל שבשומרון, הוא ביקש לחזור ולשקול את ההמלצה.
הוועדה, שבה חברים רק מומחים בתחום הספציפי שבו מתמחה גולדרייך, לא אהבה את דחיית המלצתה ועתרה לבג”ץ. פנייה חריגה זאת, ראשונה מסוגה, לפי שעה, לא הועילה.
כך או אחרת, אני לא רוצה שאיש כזה יעמוד על הבימה ביום העצמאות ויקבל את פרס ישראל. ואינני אומר את הדברים רק כמי שמשמש בחבר הנאמנים של אוניברסיטת אריאל וכמי שהיה, לתקופה קצרה, חבר בוועד הפועל שלה, אלא כיהודי חרד. אנשים כמו גולדרייך תמיד חיפשו להתחבב על הגויים על חשבון ערכים בני אלפי שנים שליוו את העם היהודי בכל שנותיו.
הרצון של גולדרייך לראות ב־BDS תנועה לגיטימית - מתועב בעיניי, ולכן חשובה מאין כמותה החלטתו של גלנט. אין בה פסילה פוליטית. יש בה דחייה של התנהגות מעוררת סלידה. חשוב גם להדגיש כי יש חשש כי מעשיו של גולדרייך הם בניגוד לחוק האוסר פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם, ולהרגשתי אין הוא זכאי לאחוז בפסלון שמעניקה מדינת ישראל ביום חגה.
גולדרייך פסול, לתפיסתי, גם מעוד סיבה: כאשר הוא הגיב על סירובו של שר החינוך לקבל את המלצת הוועדה, הוא כינה את ראש הממשלה ואת שר החינוך “שני מנוולים”, שלחיצת היד שלהם בעת הטקס תגרום לו להרבה עוגמת נפש, שאינה נופלת מזאת הנגרמת לו כתוצאה מהמדיניות שהם מובילים. מי שכך מכנה נבחרי ציבור - שיתכבד וילך לרעות בשדות זרים.
פרופ’ גולדרייך צריך לחזור לעיסוקיו המדעיים ולחפש את ההכרה בהם במקומות אחרים. לא על הבמה שעליה מחלקים את פרסי ישראל.