בארבע מערכות הבחירות האחרונות עלו שתי תופעות מוזרות: הראשונה, אף פוליטיקאי לא דיבר על כך שארבע מערכות בחירות רצופות ללא הכרעה ברורה הן הוכחה מכרעת לכך ששיטת הבחירות הנוכחית אינה עובדת יותר.

התופעה המוזרה הנוספת היא שיותר משנתיים שני גושים פוליטיים המחזיקים בתפיסות עולם די דומות, עומדים זה מול זה ומנהלים מלחמת שמד פוליטית.

התופעות המוזרות נתנו את אותותיהן במחאות הרבות שהתקיימו בשנה האחרונה. הקריאה "רק לא נתניהו" הומרה ל"נתניהו אשם במצב", והדיון הפוליטי בישראל ממשיך להתחפר ברמה האישית. אולם אם ננטרל את הממד האישי, ניוותר עם הסבר אחד – ההסבר המבני.

מדינת ישראל נתונה בסחרחורת של משבר היסטורי, אשר מקורו בחוסר ההתאמה בין עולם המושגים למציאות המשתנה במהירות.

בשנת 1948, בצו השעה, הוקמה המדינה על יסודות זמניים תוך אלתור הסדרים שבין דת למדינה, בין הרשויות השונות ובין האזרח למדינה. בחלוף השנים הולבשו על המערכת השלטונית טלאים על גבי טלאים של פתרונות זמניים ושטחיים.

אולם הפתרונות הזמניים כבר לא עובדים, והמערכת הפוליטית כבר אינה מסוגלת לייצר פתרונות. תחת זאת, היא מרוכזת בפוליטיקה שבטית ואישית.

כתוצאה מכך, בעיות העומק צפו במהלך מערכות הבחירות האחרונות במלוא העוצמה, ויחד עם משבר הקורונה הביאו אותנו לסף מלחמת אזרחים.

משבר היסטורי זה מעמיד זה מול זה שני מחנות, שלא רק רעיונות של שמאל וימין מפרידים ביניהם. בפועל, המפה הפוליטית הישראלית מחולקת בין שני מחנות, המייצגים מבנים סוציולוגיים והיסטוריים.

מחד גיסא, חסידי הסדר הישן (מה שנקרא שמאל־מרכז), שמטיפים לדמוקרטיה דרך מושגים כמו "חופש הביטוי", "שלטון החוק" ו"זכויות המיעוטים". אלה טוענים כי הדמוקרטיה הולכת להיהרס.

לאמיתו של דבר, בשביל ישראלים רבים מה שהולך להיהרס זו דמוקרטיה נכה. שכן בעבור הערבים, למשל, "שלטון החוק" הוא זה שדחק אותם אל מעבר לגדר הלגיטימיות.

מנגד, שוחרי הרס הסדר הישן (מה שנקרא ימין) מטיפים דמוקרטיה דרך "שלטון הרוב", וטוענים כי הדמוקרטיה הנכה פעלה לאורך כל השנים נגדם, וכי "רצון העם" מאפשר שינוי של כללי המשחק והפיכת הדמוקרטיה הנכה לדמוקרטיה עוד יותר נכה, דמוקרטיה שהיא נחלת רוב האזרחים.

משבר הקורונה מוטט לנגד עינינו את כלונסאות הקש שעליהם היה מושתת מוסד המדינה הישראלית. כל אחד מהצדדים התחפר עמוק יותר בתפיסת הדמוקרטיה הלקויה שלו, ואף צד עדיין לא הציע תכלול וסנכרון של שברי תפיסת הדמוקרטיה לסך מסגרת חשיבתית אחת, שאותה ניתן לנסח רק בחוקה. המצב הנוכחי הוא הזדמנות היסטורית ליצירת שינוי פרדיגמטי.

לשם כך, יש לנטוש את המחפורות של עולם המושגים הישן ולעבור מההתרכזות באשמה של מנהיג אחד להתמקדות בשיטה עצמה, שלא מאפשרת לנו לצלוח משבר זה.

זוהי שיטה פוליטית גרועה, המאפשרת לראש ממשלה אחד לשלוט זמן כה רב, ובחלק מהזמן אפילו תחת כתבי אישום; שיטה שהביאה לכך שקבוצות לחץ מעצבות את מדיניות הבריאות הציבורית; שיטה שהגבירה את הקיטוב.

עלינו להתחיל לדון בשאלות חדשות: איזה סדר פוליטי חדש אנו רוצים? איזו שיטת בחירות עשויה להבטיח את ייצוג האינטרסים האזרחיים שלנו? כיצד ניתן יהיה ליצור הסכמה לאומית בדבר כללי המשחק הפוליטיים?

המחאות בשנה האחרונה הוכיחו שישראל היא חברה בריאה, הלכודה בגוף חולה. מוסד המדינה זקוק לשינויים מבניים. הגיע הזמן לצאת בקריאה לשנות את השיטה ולהתחיל מחדש. 

הכותב חבר מועצה ב"תנועה ישראלית" ומלמד בקריה האקדמית אונו