בליל שבת צעדו יהודים מטהרן לבית הכנסת שלהם ללא חשש. הם התפללו בשלווה, ולאחר התפילה חזרו בנחת לביתם, נישקו את המזוזה בפתח ונכנסו הביתה אל סעודת השבת. בעיר לוד, לעומת זאת, בלב מדינת ישראל הריבונית, יהודים רבים לא העזו כלל להתקרב לבית הכנסת בליל שבת אלא העדיפו להישאר בביתם. את המזוזה אי אפשר היה לנשק, כי רבים מהם הורידו אותה מהמשקוף ליתר ביטחון.

מדינת ישראל הוקמה כדי שיהיה מקום שבו יהודים יוכלו לחיות כיהודים ללא חשש. הטילים ששולחים לעברנו חמאס וחיזבאללה עלולים לגרום נזק רב, אולם הם לא יחריבו את המדינה. אך אם יהודים במדינה צריכים לחשוש לצאת לרחוב ולהיות מזוהים כיהודים, אפשר לסגור את המדינה ולזרוק את המפתח.

העובדה שמבצעי הלינץ' בלוד שבו נרצח יגאל יהושע ממשיכים להסתובב חופשי בזמן שיהודים שהגנו על עצמם ממתינים למשפטם, היא מחדל עצום של רשויות אכיפת החוק במדינה.

יגאל יהושע ז''ל (צילום: באדיבות המשפחה)
יגאל יהושע ז''ל (צילום: באדיבות המשפחה)


אין כל מקום להשוואה בין הפוגרומים המאורגנים שעורכים הערבים ביהודים בכל מקומות החיכוך, ללא כל ניסיון רציני להרגעת השטח על ידי ההנהגה, לבין מעשי התגובה הספורדיים של יהודים בערבים. כאשר קומץ חוליגנים תקפו בתגובה ערבי חף מפשע בבת ים, התנערו מהם כל חלקי החברה בישראל.

ההתעלמות מההבדל הברור בין שתי האוכלוסיות היא עיוורון מוחלט ואי־הכרת המציאות. המגזר הערבי חי במדינה ללא כל חשש. פועלי בניין נמצאים בכל רחבי הארץ, רוקחים עובדים בכל בתי המרקחת, ורופאים, עורכי דין, נהגי אוטובוס, טכנאים ועוד עובדים בבטחה בכל מקום. יהודים, לעומת זאת, בדרך כלל לא יעזו להגיע לעבוד בריכוזים הערביים.

ילדים יהודים היוצאים לטיול בית ספר בסמוך לאזורים ערביים נאלצים להשתמש בליווי חמוש. ילדים ערבים אינם זקוקים לכך. ערבים יכולים להגיע ללא כל פחד לכל מקום בארץ. יהודים אינם מעזים להגיע לכפרים ערביים. ואם בחצות הלילה יעמדו שני אנשים – יהודי וערבי - בתחנת אוטובוס ריקה, ברור לכולם מי יחשוש ממי ויסתכל שוב ושוב מעבר לכתפו.

שלב ראשון בפתרון בעיה הוא ההכרה בעצם קיומה. התייחסות שווה לציבורים היהודי והערבי תביא רק נזק ולא תועלת. המשטרה ורשויות האכיפה חייבות לפעול בצורה חסרת תקדים, כדי שאירועי הפרעות הנוכחיים ייצרבו בתודעת הציבור הערבי. חזרה מהירה לשגרה תבטיח לצערנו שידור חוזר של אירועים אלו בהזדמנות הראשונה.