לאחר מלחמת השחרור, שבה הובסו צבאות ערב ותם עידן הפרעות שביצעו ערבים באוכלוסייה היהודית בארץ – אלה מהם שנותרו בגבולות מדינת ישראל הנמיכו טון וחדלו מתעמולה אנטי־ציונית, קיבלו עליהם את דין המדינה הציונית ונרגעו משאיפותיהם הלאומניות. עדות אירונית על כך נתן עיתון "דבר" שפרסם ידיעה שצוטטה על ידי עמוס קינן במדורו הקבוע ב"הארץ" מנובמבר 1950, ובה נכתב כי "אסיפה קומוניסטית בעכו הופרעה על ידי ערבים ודרוזים שצעקו: 'לא ניתן להשמיץ את בן־גוריון'. פרצה תגרה והמשטרה התערבה".
קינן, בלשונו החדה והאירונית, כתב על כך פיליטון קצר ובו יו"ר האסיפה אחמד סייף אד־דין ענתבאווי דופק על השולחן ובשם אללה פותח את האסיפה שעל סדר יומה: "קיבוץ גלויות, מערכת הקליטה והבניין, עמידתנו בזירה הבינלאומית והצלחת המגבית", וכל התוכנית הציונית הזאת מתקבלת בשאגות הסכמה על ידי באי האסיפה, "שננעלת בשירת התקווה, והנוכחים התפזרו בשקט לעשן נרגילה".
אכן כאלה היו יחסי יהודים וערבים עם קום המדינה, ועד לסוף שנות ה־70 היו בכנסת סיעות ערביות שתמכו במפא"י ונבחרו על ידי הבוחרים הערבים, אך מבלי לשלול את המדינה ובסיסה הציוני. לכן נשאלת השאלה איך קרה שלאחר 71 שנה מאז פרסומו של קינן - יש פוגרומים נגד היהודים באותה עיר עכו שבה מחו הערבים נגד האסיפה הקומוניסטית האנטי־ציונית שהתקיימה בה ב־1950? ולא רק בעכו אלא פוגרומים גם בירושלים, בלוד ובכבישי הארץ. מה הניע ערבים במדינה להצטרף לפוגרומים נגד היהודים, בהם שריפת בתי כנסת, התנפלויות במכות, ורגימה רצחנית של יהודים באשר הם יהודים?
מה שקרה מאז הוא היחלשות הבסיס הציוני של מדינת ישראל בעזרת תעמולת השמאל של מרצ והרשימה המשותפת, כמו גם היעלמה של מפלגת העבודה הציונית בנוסח דוד בן־גוריון ובני דורו וההשתלטות עליה של גורמים שמאלנים קיצונים שנדמה שיחסם כלפי המדינה מעורב, והם קוראים ל"מדינת כל אזרחיה", כשהכוונה היא לחלוק את הריבונות על המדינה ביחד עם הערבים. לכך תרמו גם התעמולה נגד ראש הממשלה הציוני בנימין נתניהו והקמפיין שנדמה שמתנהל נגדו בחלק מכלי התקשורת. כל אלה, ביחד עם כמה שופטים עליונים שתפסו את מושכות המדינה, יוצרים אווירה נוחה ל"איחוד משפחות" כביכול.
בן־גוריון היה זה שכתב כי "מדינה יהודית פירושה ביטחון יהודי. אם יש דבר שיהודי חסר בעולם כולו – הרי זה ביטחון". למטרה זאת הוא התבטא ברוח נבואית אחרי כיבוש העיר העתיקה במלחמת ששת הימים כי יש להרוס מיידית את חומותיה כדי לאחד את העיר. גם ישראל אלדד הזכיר בעבר דעה מעניינת זאת במאמרו "לאהוב את בן־גוריון" ("הארץ", 1986). אין ספק שיש לשנות לחלוטין את יחס המדינה כלפי אלה שחותרים נגדה. הציונות אינה יכולה לקבל את הסכמת הערבים גם אם נתחנף אליהם מכאן ועד עולם. מה שהיהודים לא יעשו – הערבים לא יעשו במקומם. כפי שאמר פרופ' בן־ציון דינור, שר החינוך של בן־גוריון: "לערבים במדינת ישראל – כל הזכויות; על מדינת ישראל – שום זכויות!".