לו הייתי חברת כנסת, או אם הייתה בידי הזכות וההזדמנות כראשת עירייה להיות בין הבוחרים נשיא למדינת ישראל, ובמקרה של מרים פרץ, נשיאה - היה ברור כשמש שהייתי מעניקה לה את קולי. המציאות הביטחונית בשבועיים האחרונים, בדגש על השנאה, האלימות, ההסתה והמהומות שהיינו עדים להן ברחבי המדינה, הוכיחה מעל לכל ספק ש"מולדת בונים בכאב", אבל גם, וחשוב לא פחות - "בנתינה". מרים פרץ בהווייתה, במי ובמה שהיא - היא הסמל, המודל והדוגמה לכך שמולדת בונים בכאב ובנתינה.
כדי שבנייה זו תצליח, לא בהכרח חייבים להיות חלק מהפוליטיקה או פוליטיקאי. צריך לאהוב את הארץ. צריך להאמין באזרחיה. צריך לכאוב את הכאבים שהגרים במדינה חווים. צריך להגיע לתהומות כדי לדעת לבנות גשרים לאהבה, כמו גם לחזק את החיבורים תוך הרחבת הטוב המשותף. צריך להיות שותף במלאכת החינוך, להטמיע ערכים, לעצב את דרכו של דור העתיד, להעניק לו חוסן, להאמין בו, להכשיר דורות של מנהיגות ומנהיגים, כדי שאלו ישמרו על המדינה, יחזירו לה אהבה, יעניקו מעצמם למענה וישמרו את קיומה לנצח. צריך להיות אחד, ובמקרה דנן, אחת מהעם, לדבר בגובה העיניים, בשפה של העם, לדעת דבר או שניים על החיים במדינת ישראל והאתגרים שאלו מזמנים לאזרחיה, לדעת מתינות מהי, ולדעת להביא לידי ביטוי עוצמה, תבונה ורגישות.
לתפיסתי, חברות הכנסת צריכות להיות מלוכדות בהחלטתן לבחור אישה כנשיאה, גם מתוך הייצוג הכה חסר לנשים בפוליטיקה הישראלית, וגם מתוך ערבות הדדית, רעות ואחריות לביטחון הלאומי של מדינת ישראל. אם תהיה כאן לראשונה אישה נשיאה, היא תהווה מודל לצמיחה והתפתחות עבור נשים אחרות, שיוכלו לבחור להיות שותפות בעיצוב פני החברה השסועה שבה אנו חיים. זאת ועוד, הגיעה העת שנשים המהוות למעלה מ־50% מהאוכלוסייה במדינה, יחזיקו בידן את ההגה וייקחו חלק בהכוונת המדינה לעבר מימוש ייעודה ויעדיה.
מרים פרץ היא מנהיגה, מחנכת, מובילת דעה, אקטיביסטית, שותפה בבניין הארץ, אוהבת אותה ומחוברת אליה, מתונה, עוצמתית, דבקה בטוב כדרך חיים, וגם אם שכולה. בעת הזו אין טובה ממנה למלא את תפקיד הנשיאה. הגיע זמנה לסלול לעצמה, ולנו הנשים, את הדרך. בחירתה לדעתי תהיה בבחינת יציאת מצרים של הנשים במדינת ישראל.
הכותבת היא ראש עיריית כפר יונה, סגן אלוף בדימוס שהייתה המג"דית הראשונה בצה"ל