במשך שנים הייתי שותפה לרצון של רבים מהישראלים לדו־קיום ולחיים בצוותא בין יהודים לערבים בארצנו, ארץ ישראל, מדינתו של העם היהודי. עתה, למעלה ממאה שנים לאחר היווסדה של הציונות, שאלת הדו־קיום עולה במלוא חריפותה, צפה ומדממת, תוך עימותים קשים, מרים וטעונים.
להבנתי, אנו בנקודת זמן היסטורית, ואני שואלת את עצמי: האם אנו מכירים את המיעוט הערבי, את דתו, את שאיפותיו, את מאווייו? האם אנו מבינים שהוא רואה את עצמו כחלק אינטגרלי מהעולם המוסלמי? האם אנו שומעים את שאומרים מנהיגיו הפוליטיים בשפה הערבית, לא בעברית?
עכשיו באה המציאות וטופחת על פנינו ובאכזריות. השביתה הכללית ביישובים הערביים - "שביתת פלסטין" – נערכה תוך כדי מרד אסלאמי רחב היקף בערים המעורבות, ולא רק בהן. הוא מתקיים גם בכל צירי התנועה הקרובים ליישובים ערביים. גם התוצאות מדברות בעד עצמן - עשרה בתי כנסת נשרפו, 112 בתי יהודים עלו באש, 386 בתי יהודים נבזזו, 673 בתי יהודים ניזוקו, 849 מכוניות של יהודים נשרפו ו־5,018 זריקות אבנים בוצעו על יהודים בלתי מעורבים.
מרד זה עדיין מבעבע, ואזרחים רבים מבולבלים. בימים האחרונים נאמרו אמירות שונות של פרשנים מלומדים מטעם עצמם שהסבירו לנו באולפנים, ברוב חשיבות, כי מדובר רק במיעוט של ערביי ישראל, בצעירים רדיקליים, במובטלים חסרי תקווה ועוד ועוד תלי תלים של פרשנויות סוציו־כלכליות.
ובכן, לא כך. חלק מהמתקוממים הם בעלי תעסוקה טובה, משכילים, שיש להם מה להפסיד, בחלקם שכנים ליהודים שנפגעו. מאז ראשית ההתיישבות הציונית במאה ה־19 ובכל פעם מחדש לובש המאבק צורה ופושט צורה, אבל המשמעות היא אחת: בעיני המאמינים המוסלמים המתגוררים כאן, אין מקום לקיום יהודי עצמאי ואין מקום למדינת לאום יהודית. לשווא נבקש הכרה, לשווא נצפה לישראליזציה.
לכן צריך לומר בצורה ברורה - לא מדובר רק בסכסוך בין שתי קהילות עוינות בטריטוריה אחת. מדובר בעיקר במלחמה דתית מרה, שכמותה מתרחשת במקומות שונים במזרח התיכון ולמעשה בעולם כולו. תוצאות אותה מלחמה כבר ניכרות לעין במזרח התיכון - טיהור אתני של מיעוטים לא מוסלמים: נוצרים, אשורים, יזידים ואחרים.
מקל וגזר
ההתפרצות האלימה של ערביי ישראל חשפה חולשות בולטות במערך ביטחון הפנים שלנו. משטרת ישראל היא, למרבה הצער, הגוף החלש ביותר מבין כל מוסדות הביטחון בכל הפרמטרים של הון אנושי, תקצוב, תורת לחימה, היערכות. כל זה חייב לבוא על תיקונו.
ההתפרצות גם חשפה את חולשת הממסד בהשלטת ריבונותו על כל שטחי המולדת, חולשה עמוקה ויסודית, שכבר ניכרת פה שנים. אזורים שלמים הם מחוץ להישג ידה של המשטרה ומשמשים קרקע פורייה לאלימות, שוד, מאבקים פנימיים וביזה. המדינה חייבת להשליט מחדש את מרותה בכל שטחי המדינה, תוך הקצאת כל הכוחות, התקציבים, הידע והטכנולוגיה הנדרשים לכך. ללא הרתעה לא יהיה כאן סדר ציבורי.
עלינו להתעקש על אכיפה גם במקומות שבהם היא קשה במיוחד - בכפרים הערביים בצפון ובפזורה הבדואית בדרום. כל זאת לצד נחישות איתנה לשמירה על צביונה של המדינה כמדינת העם היהודי. כוחות המשטרה ויתר גורמי אכיפת החוק גם צריכים ליהנות מגיבוי מלא של המערכת המשפטית.
עם זאת, עלינו להמשיך במאמצים לשילוב ערביי ישראל בכלכלה הישראלית, לתקצוב פיתוח תשתיות ביישובים הערביים ולקידום כלכלי־חברתי של הקהילה הערבית. זהו צדו השני של מטבע החוק והסדר. זה גם מתחייב מוסרית. אבל איננו יכולים לצפות ששגשוג כלכלי יקהה את התחושה הדתית או הלאומית.
ערביי ישראל נהנים מרמת חיים גבוהה יותר מכל אחיהם במזרח התיכון. למעשה, הם נהנים משגשוג, רווחה וחירות שאין להם אח ורע בעולם המוסלמי נגוע האלימות, השחיתות והקיצוניות. עלינו לחדד אצלם את ההכרח להכריע אם הם רוצים לחיות בשלום ובשלווה בתוך ישראל הריבונית, שהיא מולדת העם היהודי, או להתייצב מול כוח מגן מאורגן וחזק במקרה של התקוממות דתית.
להתמודד עם גורלנו
השאלה המרכזית העומדת לפתחנו היא איזו מדינת ישראל אנחנו רוצים? מדינת לאום לעם היהודי, שבה הוא מממש את זכותו הטבעית, התרבותית, הדתית וההיסטורית להגדרה עצמית, שיש בה גם שוויון זכויות אזרחי לכל התושבים? או מדינת כל אזרחיה, שמבטלת את סממניה היהודיים הייחודיים של המדינה, סמליה, חוקי ההגירה (חוק השבות) והאזרחות (חוק האזרחות והכניסה לישראל).
זו השאלה המרכזית שעומדת לפתחנו, וטוב שערביי ישראל הכריחו אותנו לראות את המציאות באופן הבהיר והנוקב ביותר. במובן זה התפוגגות אשליית הדו־קיום מחייבת אותנו להתמודד עם גורלנו, מול ייעודנו, מול עתידנו. וזו גם השאלה שצריכה לעמוד במרכזה של מערכת הבחירות הקרובה, אם תבוא. שום שאלה אחרת, פוליטית או פרסונלית, לא צריכה לעמוד למבחן הציבור. הכל צריך להידחק לקרן זווית. הפעם מתחייבת הכרעה ברורה, נוקבת ויסודית של הציבור, שבלעדיה נידרדר במדרון תלול נוסח לבנון או יוגוסלביה.
אם הציבור היהודי לא יכריע באופן ברור וחד באשר לעתיד מדינתו ואופייה ולא יבין שהוא מצוי בצומת דרכים היסטורי, הוא עלול למצוא את עצמו בנקודת אל־חזור לעבר מדינת כל אזרחיה. רק ישראל חזקה ונחושה, המאמינה בעצמה ובצדקתה ההיסטורית, תוכל לעמוד מול פורעים, כפי שעמדה בעבר בשורה ארוכה של פרעות דמים - מתרפ"ט ועד האינתיפאדה השנייה.
הכותבת היא שותפה־מנהלת בקבוצת לוצאטו ועומדת בראש עמותת "ישראל למען הנגב"
