עיתון "הארץ" בחר בשבוע שעבר להקדיש את שער גיליונו לצילומי הילדים והנוער הערבי בעזה שנהרגו בהפגזות חיל האוויר. הכותרת מעל התמונות הייתה הטפה פטרונית בנוסח "כשמנהיגים פותחים במלחמה, הפגיעים ביותר משלמים את המחיר". אומנם הכתבה כולה על תמונותיה הועתקה מ"הניו יורק טיימס", אך זה לא מצדיק את פרסומה, כי ליהודים המשפיעים במערכת האמריקאית אין שום עניין אמיתי במדינת ישראל.

הם נתונים עדיין להשפעת אובמה והאגף הקומוניסטי של הדמוקרטים, הבוחר לקרוא לעצמו "ליברלי" או "פרוגרסיבי" ומזדהה עם התעמולה המוסלמית והערבית בכל עניין המתייחס לישראל ולמדינת היהודים.

בפרסום שערורייתי כזה, "הארץ" עלול להיראות כמזדהה עם חמאס וכמתנגד להגנה על העם היהודי בארצו. בכך, יהיו שיגידו, "הארץ" לכאורה משתף עצמו בלוחמה הפסיכולוגית נגד מדינת ישראל. אין לכך שום תקדים, פרט לשנאה העצמית היהודית כתופעה היסטורית והיסטרית.

גם בלי לבקש מ"הניו יורק טיימס" הוכחות לתוכן הכתבה, הפליאה הגדולה שלי היא על עיתון "הארץ", שלמעשה שירת בפרסום תעמולתי זה את הארגון המפציץ את יישובי עוטף עזה זה 20 שנה. נכון שקיים חופש עיתונות, אך ניתן לומר שחופש זה אינו חייב להיתרגם לתעמולת אויב. יש גם פתגם עתיק הקודם בחשיבותו לחופש העיתונות ואומר שכאשר רועמים התותחים – המוזות שותקות. לא שמענו ולא ראינו שרבבות הילדים הגרמנים שנהרגו בהפצצות בעלות הברית בברלין, דרזדן והמבורג – זכו למודעות אבל בעיתונות הבריטית והאמריקאית.

כאשר בזמן לחימה האויב מנסה בתעמולת סרק להחליש את מדינת ישראל, גדעון לוי ב"הארץ" סנגר על הפרסום בעיתונו, אך מבלי להזכיר כלל שהאלטרנטיבה להפצצות כמענה לרקטות אינה קיימת, אלא אם היו מקריבים מאות חיילים במבצע רגלי בעזה. בנסיבות אלה, האם "הארץ" מתנגד לניסיון הישראלי להתגונן מפני אלפי הרקטות? אולי לא בכוונה תחילה, הקנאות השמאלנית האידיאולוגית של מערכת "הארץ" גרמה לה להיתפס דווקא לתעמולה הערבית, כאילו אינם יודעים שם שמדינת ישראל היא היחידה בעולם המקישה על דלתות האויב לפני שהיא פותחת בפעולה צבאית.

הגדרת המושג "תעמולה", כפי שמופיעה בפרסום של האנציקלופדיה למדעי החברה (ספריית פועלים), היא: "את התנהגותם של בני אדם אפשר לכוון... על ידי שכנוע (יצירת עובדות ודעות מתאימות). השכנוע אינו אלא שימוש במערכת סמלים... אין התעמולה מעוניינת בהפצת ידיעות – כי אם בהשפעה על עמדות". עמדת "הארץ" בסכסוך הישראלי־ערבי ברורה לכל המעיין במאמרי המערכת שלו, ונראה כי פרסום תמונות הילדים נועד להשפיע על העמדות הפוליטיות של קוראיו.

בהקשר לפרשה כזו, ניתן לצטט את שירו של נתן אלתרמן "כה אמר השטן", שהתגלה בעיזבונו אחרי מותו: "אז אמר השטן: הנצור הזה איך אוכל לו?/ איתו האומץ וכישרון המעשה/ וכלי מלחמה ותושייה עצה לו/ ואמר: לא אטול כוחו.../ רק זאת אעשה: אכהה מוחו/ ושכח שאיתו הצדק/ כך דבר השטן וכמו/ חוורו השמיים מאימה/ בראותם אותו בקומו/ לבצע המזימה". הגיע הזמן שבעלי "הארץ" יפסיקו להאזין ל"שטן" הלוחש ויזכרו שהצדק הוא איתנו.