בימים אלה אנו מציינים 54 שנים לפרוץ מלחמת ששת הימים. זו המלחמה הקצרה ביותר בתולדות המדינה, אך היא שינתה את פניה ואת פני המזרח התיכון והותירה את העולם המום נוכח יכולתה הצבאית של ישראל. בתום הקרבות התבררה המציאות: ישראל שילשה את שטחה תוך כדי הוספת כמיליון תושבים פלסטינים באזור הגדה המערבית. אלו הפכו להיות הסוגיה המשמעותית ביותר בכל הסדרה מדינית אפשרית בעתיד.
נולדתי שנים רבות לאחר המלחמה, אך גדלתי על סיפורי הגבורה של אבי, שבהם ניכרו אידיאליזציה וגלוריפיקציה של הצבא. הציבור ראה אז באנשי הצבא את פניה של ישראל היפה והחזקה.
הימים שלפני המלחמה היו המשמעותיים ביותר. ראש הממשלה דאז לוי אשכול קיבל החלטות משמעותיות שהורידו כביכול מקרנו כראש הממשלה, אך העצימו את תחושת האחדות והביטחון הכללי במדינה. בראש ובראשונה, הוא החליט לפצל את תפקידו כראש ממשלה ושר ביטחון וכונן ממשלת אחדות לאומית שאליה הצטרפו משה דיין כשר ביטחון ממפלגת רפ"י ומנחם בגין ומשה ספיר מגח"ל כשרים ללא תיק.
הציבור ראה בהצטרפותם לממשלת מפא"י הזדמנות לקחת חלק בעיצוב המציאות. אף שאשכול הכין את הצבא היטב לקראת המלחמה, הוא ידע כי מינויו של דיין לשר ביטחון יעלה את המורל הלאומי.
עד כמה שהמלחמה חרוטה בזיכרון הקולקטיבי כהצלחה כבירה, היה לה מחיר כבד. כ-800 הרוגים, למעלה מ-2,500 פצועים ו-15 שבויים. עשור לאחר מלחמת ששת הימים נבחר בגין לראשות הממשלה. בכהונתו הוא חתם על הסכם שלום עם מצרים. במעשיו הוכיח בגין מנהיגות מהי. שלום עושים עם אויבים, וממשלת אחדות מכוננים עם צדדים מנוגדים. טובת המדינה עולה על סך כל חברי הממשלה.
ובמעבר לימינו אנו, עתיד ממשלת השינוי בהובלת לפיד ובנט לוט בערפל. רבים מספידים אותה עוד בטרם הושבעה. ימים יגידו אם המהלך היה הצלחה גדולה או יוזמה כושלת. אך שיח ההסתה שסובב את הקמתה והאיומים על חיי חבריה בשל בחירתם הפוליטית – מסוכנים מאוד. הגיע הזמן שאנשים יבינו שאת המלחמות שלנו אנחנו צריכים לעשות מעבר לקווי האויב ולא בתוך הבית.