1. ההצבעה על חוק האזרחות הותירה פצע ממאיר שלא יגליד באופן ספונטני. גם הפרצה שנפערה בחומת ההגנה על הרוב היהודי נוכח החשיפה המחודשת ל"שיבה באמצעות נישואים", כתוצאה מההצבעה הזו, לא תיסגר מעצמה. כל יום שחולף ללא פעולה מתקנת מקדם את ישראל עוד צעד לתהום אובדן הזהות.
התרדמה התקשורתית נוכח הפצע המדמם הזה אינה מקרית. היא נועדה להרדים את הרוב הציוני. כי מתחת לפני השטח איש לא מנמנם. להפך: מתנהלת פעילות ענפה המתוזמרת בקפדנות ובדבקות במטרה. בעמותות שמטרתן לקעקע את אופיה היהודי של ישראל רוחשת פעלתנות קדחתנית להצפת משרד הפנים ברבבות בקשות לאיחוד משפחות, כפי שהיה עד 2003. עת להתעשת ולפעול באחריות. הנושא הזה רציני מדי מכדי לשמש כלי משחק פוליטי.
ברור לכל שהוראת השעה היא לא הפתרון האידיאלי, אבל היא הפתרון המצוי. מעלתו – היתכנותו. אין עוררין על כך שחוק ההגירה של שמחה רוטמן/מאי גולן הוא הפתרון הנכון, אבל בנט לא יכול לתמוך בו בלי לפרק את הקואליציה שלו. הסיבוך שנוצר בעקבות ההצבעה בכנסת הוא שכעת כבר לא ניתן לשוב ולהאריך את ההסדר הקיים בהצבעה אחת, אלא רק בשלוש קריאות, ומה שיותר בעייתי – צריך לבטל את ההתחייבות הנמהרת והמסוכנת שניתנה למרצ ורע"ם תמורת תמיכתן בהוראת השעה, שבסופו של דבר לא עברה בכנסת.
המפתח בידיהם של בנט, סער, ליברמן ולפיד. עליהם ליזום הידברות עם נתניהו לנטרל את הפצצה המתקתקת, להעביר את התיקון כפי שעבר כל השנים, ולאפשר לרע"ם, מרצ ולח"כ או שניים במפלגת העבודה להצביע נגד תוך ביטול כופר ההתבזות, ששולם במחיר עתק, במטבע לאומי, תמורת הצבעתם בניגוד לעקרונותיהם.
2. אין להקל ראש בהחלטת בג"ץ להותיר על כנו את חוק הלאום. לא רק שבג"ץ, בהרכב של 11 שופטים, החליט רובו ככולו שאין מקום לגעת בחוק לגופו, אלא שהוא טרח להדגיש שעצם הדיון בעתירה אינו מהווה קביעת עמדה שהוא בכלל מוסמך לדון בסוגיה. במציאות הישראלית הרוויה חשדנות בכל הנוגע למערכת המשפט, גם אם זו פסיקה מתבקשת, מובנת מאליה, בעתירה שהייתה צריכה להידחות על הסף, עדיין היא מתקבלת בברכה.
לפיכך, כצעד של רצון טוב אני מתאפק מלשאול, למה היה נדרש זמן כה רב עד לפרסומה, ובעיקר לפרסום ההחלטה לאשר את תיקון חוק יסוד "הממשלה" בעניין ראש הממשלה החליפי. חבל, עכשיו נפתח פתח לנודניקים קטני אמונה המטילים ספק בכל דבר לבדוק אם הדיו שבחתימת בנט ולפיד על הצהרת האמונים כמחליפי נתניהו וגנץ כראשי ממשלה חליפיים זה לזה, הספיקה להתייבש, טרם ניתנה, סוף־סוף, לאחר השתהות כה ארוכה, החלטת בג"ץ בנדון.
3. בסיעת הליכוד התנהל השבוע ויכוח בשאלה אם לעתור לבג"ץ נגד התנהלותה הדורסנית של הקואליציה בכנסת, שעושקת את המיעוט וגוזלת ממנו את כבשת הרש בחלוקת ועדות הכנסת. חלק מחברי הליכוד התנגדו לצעד מתוך הנחה שאין סיכוי שבג"ץ יפסוק לטובתם, וחלק מכיוון שלדעתם מדובר עקרונית בערבוב לא רצוי בין רשויות.
לדעתי זהו משגה. אם נעשתה הפרה מפורשת של תקנון הכנסת, מותר ורצוי לפנות לבית המשפט, שתפקידו לשמור על יישום חוקי הכנסת ולצורך העניין גם על תקנונה. אין שום סתירה בין הסתייעות בבג"ץ כשהוא פועל בגדר סמכותו לבין ההתנגדות לכך שבג"ץ יעסוק בביטול חקיקה בכלל וחקיקת יסוד בפרט, שאינם בגדר סמכותו.
העיקרון שלא מגישים הרכב ועדות לאישור הכנסת בלי הסכמה בין הקואליציה לאופוזיציה הפך לנוהג. בעקבות בחירות 1988 הקמת הוועדות הוקפאה לחודשים עד שהגיעו להסכמה, כאשר יצחק שמיר התעקש לא להפעיל את הרוב אלא לחכות להסכמה. אבל בממשלת בנט, שהדבק היחידי שלה היה ההתנגדות לנתניהו, החליטו כנראה שכדי לשמר את הקואליציה ההטרוגנית המוטו צריך להיות: כל מום שבו פסלנו את ממשלות נתניהו, כל עיוות קטן שעליו הרעשנו שמיים וארץ בהיותנו באופוזיציה - נוכיח שאנחנו יכולים לחקותו חזק יותר, מהר יותר, בוטה יותר, ממקפצה גבוהה יותר.
אבל במקרה הזה הם הלכו מקפצה אחת יותר מדי. אם יש בג"ץ קלאסי זהו בג"ץ שנועד להגן על כללי המשחק הדמוקרטי. וכזה הוא בג"ץ הבא לוודא חלוקה הוגנת ומוסכמת של הייצוג בוועדות. על פי תקדימי העבר, במקום שמתגלה בו סטייה חד־משמעית ובלתי סבירה בעליל מהתקנון - בג"ץ מתערב.
4. יש לברך את בג"ץ על ההחלטה לאפשר לסטודנטים חרדיים באוניברסיטאות ללמוד בהפרדה. ההחלטה מובנת מאליה, אבל מדהים לגלות כל פעם מחדש עד כמה הציבור המתקרא "נאור" מתקשה לקבל את זכותם של אנשים לנהוג לפי אמונתם (אלא אם כן מדובר במוסלמים).
מה שמוביל לבעיה שלא נפתרה עדיין - איסור על קיום הופעת זמרות לנשים בלבד.
אתי אנקרי, זמרת כריזמטית ומיוחדת, עברה בשנים האחרונות מהפך אישי ומהפך אומנותי מקבילים, שהעלו אותה לספירות מעולם אחר. האלבום שלה משירי יהודה הלוי הוא יצירת מופת שכמו נכתב בהשראה מגבוה. לאי בודד הייתי לוקח אותו יחד עם דיסק של שיריה המופלאים של סזריה אבורה מכף ורדה. הייתי מאוד רוצה לשמוע מופע חי שלהן, אבל אבורה הלכה לעולמה בטרם עת, ואנקרי לא מוכנה להופיע בפני גברים, היות שלפי אמונתה קיים על כך איסור הלכתי. לא עולה על דעתי שאסרב לכבד את רצונה ואכפה עליה לשיר בפניי בניגוד לאמונתה.
מסתבר שבזאפה לא חושבים כמוני ומסרבים לאפשר לה לקיים מופע לנשים בלבד, בהיותו הדרה מגדרית של גברים. זו סוגיה המחייבת טיפול מיידי. אסור להשלים עם כך שעקרונות ליברליים ייושמו באופן הרומס את חופש הדת. יש כאן פגיעה בחוק יסוד "כבוד האדם" וגם בחוק יסוד "חופש העיסוק". שלילת הזכות להתפרנס ממשלח ידה מבלי להפר מצווה דתית היא כפייה אנטי־דתית מהסוג הגרוע ביותר. אתגר לחברות וחברי הכנסת לתקן את המעוות בחקיקת בזק.
5. יש רק מדינה אחת בעולם שבהגדרה לא תוכל לזכות במדליה אולימפית בכדורגל. לעומת זאת היא גם המדינה היחידה בעולם שבמונדיאל וביורו משתפת ארבע נבחרות. זו גם המדינה שייתכן שדווקא בגלל הפריבילגיה שהיא מקבלת, מסיבות היסטוריות, החמיצה זכייה באליפות אירופה ואולי גם במונדיאל ברוסיה.
לבריטניה אין התאחדות כדורגל. לכן, היות שהוועד האולימפי מכיר רק במדינות, והאנומליה ההיסטורית של פיפ"א לא מעניינת אותו, בריטניה לא משתתפת בתחרויות הכדורגל באולימפיאדות (בלונדון 2012 הורכבה נבחרת מיוחדת באופן חד־פעמי). לעומת זאת, ביורו ובמונדיאל היא לכאורה חוגגת. ביורו הקודם הייתה זו צפון אירלנד שהצטרפה לאנגליה ולוויילס בטורניר, והפעם סקוטלנד. לוויילס אין אפילו ליגה נפרדת מהאנגלית, אבל יש לה נבחרת שפעמיים ברציפות צלחה את מוקדמות היורו וגם את שלב הבתים.
במונדיאל בשוודיה 1958 השתתפו 16 נבחרות בלבד, ורבע מהן היו בריטיות. לו ארבע ההתאחדויות הבריטיות היו מתאחדות ומשכילות להרכיב נבחרת בריטית אחת גדולה וחזקה, היו יכולות להתחרות על מדליית זהב אולימפית, ובראייה לאחור, לזכות ביורו ובמונדיאל האחרונים. עם גארת בייל ואהרון רמזי הוולשים, ואנדרו רוברטסון, המנוע הסקוטי של ליברפול ואחרים, בריטניה הייתה מנצחת כנראה את איטליה וזוכה ביורו. ולבטח עוברת את קרואטיה בחצי גמר המונדיאל, ומעניקה לעולם גמר ענק מול צרפת. איזו חגיגה מוסקבאית הייתה זו יכולה להיות.