התקשורת עוסקת שוב ושוב במאבק הייצרי המתנהל בימים אלה בין משפחת אימו למשפחת אביו של איתן בירן בן ה-5, שמשפחתו נספתה באסון הרכבל באיטליה, בחודש מאי האחרון. המשפחה, כזכור, התגוררה באיטליה, שם למד האבא, עמית, רפואה, כך שאיתן התגורר בעת האסון מחוץ לישראל.
לאחר האסון קיבלה דודתו של איתן (אחותו של אביו), המתגוררת באיטליה, את האפוטרופסות עליו, אולם בני משפחת אימו דורשים שאיתן יוחזר לישראל ויועבר לידיהם כדי לגדלו. לטעת משפחת האם, איתן הוא יהודי וישראלי, ולכן יש להחזירו לישראל. לטענת אחותה של האם, היא ציוותה בעל פה שאם משהו יקרה לה, יגדל הילד בישראל, אצלה.
אם בני המשפחה לא יצליחו להגיע להסכמות, יתנהל ההליך המשפטי בעניין האפוטרופסות על איתן הקטן ככל הנראה באיטליה, שם הוא התגורר טרם האסון ושם הוא שוהה בבית דודתו. העובדה שאיתן הוא ישראלי ויהודי אינה מקנה סמכות לבית משפט ישראלי לדון בשאלת האפוטרופסות עליו, במיוחד כאשר בית המשפט האיטלקי הוא זה שמינה מלכתחילה את דודתו כאפוטרופוס עליו.
שאלת האפוטרופסות נבחנת אך ורק בהיבט טובת הקטין ולא טובת האפוטרופוסים. הטענות שנשמעו בתקשורת, לפיהן משפחת האם איבדה יותר אנשים ממשפחת האב, אינן רלוונטיות לבחינת טובתו של איתן, ובמובן הצר גם לא עובדת היותו יהודי וישראלי. השאלה אותה יבחן בית המשפט האיטלקי תהיה היכן טובתו של איתן לגדול - האם אצל דודתו מצד אביו באיטליה, או בבית דודתו מצד אימו בישראל. שאלת זהותו היהודית והישראלית של הילד, כמו גם הטענה שאימו רצתה לשוב לארץ, אינן בהכרח טיעונים משמעותיים בשלב הזה, כאשר איתן זקוק עדיין לתקופת החלמה מהפציעה ומהטראומה, וכאשר נראה שהוא זקוק יותר מכל לשקט וליציבות לאחר שכל עולמו חרב עליו.
על אף זהותו הישראלית והיהודית, איתן התגורר באיטליה והעברתו לישראל תהיה ככל הנראה אתגר נוסף שיוטל על כתפיו הצעירות, בנוסף לאסון הגדול ולטראומה עימם עליו להתמודד ממילא. לכן, טוב יעשו בני משפחתו משני הצדדים, אם במקום להיאבק בבתי המשפט, ובעיקר בתקשורת, הם ימצאו הסדר שיעלה בקנה אחד עם טובתו.
לא ברור מה הצית את המאבק המשפחתי בשלב מוקדם כל כך של ההתמודדות עם הטרגדיה, אולם עמדת משפחת האב כמעט שאינה נשמעת בתקשורת, שנוטה לראיין שוב ושוב את משפחת האם (אולי בגלל הזמינות לעומת) ונציגיה. ייתכן שהמאבק על האפוטרופסות טומן בחובו מאבקים סמויים אחרים (שהרי עדיין צריכה להתברר תביעת הפיצויים על הנזק והאובדן שנגרם לו), ויכול להיות שמדובר במאבק רגשי בלבד על הזכר היחיד שנותר ממשפחה שלמה, שנמחקה מהעולם ברגע אחד. דבר אחד בטוח: המאבק בין המשפחות הוא טראגי במיוחד, כי הדבר החשוב ביותר לאיתן הקטן, חודשיים אחרי שעולמו חרב עליו, הוא חיבוק חם ועוטף מכל בני משפחתו, והתמקדות בהחלמתו, ולא השלכת בוץ בין המשפחות.
חשוב להדגיש שצוואתו של הורה, בה הוא קובע מי יגדל את ילדיו אם ילך לעולמו, אינה מחייבת את בית המשפט. במקרה של איתן אין כל צוואה כתובה, אך גם אילו הייתה, היא תיחשב בבית המשפט יותר כ"המלצה" מאשר כהוראה מחייבת, והיא תתקבל אך ורק אם אותה הוראה עולה בקנה אחד עם טובתו של הקטין, שהיא הגורם המכריע ולאורו נעשית ההכרעה. לדוגמה, אם לשני האפוטרופוסים יכולת דומה וקשה להכריע היכן טובת הקטין לחיות, נראה שהוראת צוואה של הוריו, או מי מהם, יכולה להכריע את הכף. אולם במקרים בהם היכולת אינה שווה, תיבחן שאלת האפוטרופסות אך ורק על פי טובת הקטין.
אלא שטובת הקטין היא מונח יחסי, שניתן לפרשנות, וכאשר מי שמכריע בה הוא בית המשפט, אין לצדדים החלוקים כל שליטה על התוצאה.
הכותבת היא בעלת משרד ומומחית בדיני משפחה וירושה www.ruthdayan.co.il