1. "עוד לא אבדה פולין" הוא שמו של ההמנון הפולני. האם זהו גם תיאור מצב היחסים העכשווי בין ישראל לפולין? מהדיון התקשורתי והציבורי סביב החוק הפולני המונע השבת רכוש מצטיירת תמונה בצבעי שחור־לבן, שעושה עוול לממשלות פולין לדורותיהן ולחלק לא מבוטל מהציבור הפולני, שהוא אוהד ישראל וכמה לסילוק העננה המעיבה על היחסים בין שתי המדינות.
הצרה היא ששר החוץ יאיר לפיד שלף תגובה נמהרת מהמותן, ופגע פגיעה נעדרת מידתיות בידידה שכל העת גילתה הבנה יוצאת דופן לעמדות ישראל באיחוד האירופי ותמכה בהן באופן עקבי. במקום לדרוש החרגה לזכויות יורשי נספי השואה והניצולים, יוצאת ישראל באופן חזיתי וגורף נגד חקיקה שאפילו האופוזיציה משמאל בפרלמנט הפולני תומכת בה. החקיקה נועדה לפתור בעיה של מיליוני פולנים החוששים לגורל בתיהם הבנויים על קרקעות שהופקעו על ידי הממשלה הקומוניסטית בשנות ה־50, מרביתן מבעלים פולנים ומקצתן מיהודים ומגרמנים שגורשו מחלקיה המערביים של פולין.
הצד היהודי כשל במאבק להשבת הרכוש מפולין, כי לא השכיל ליצור הבחנה ברורה בין תביעותיו לבין תביעותיהם של גרמנים מגורשים ופולנים שרכושם הולאם על ידי המשטר הקומוניסטי. היה צורך להתמקד בהצעת כלים משפטיים להחרגת צאצאי קורבנות השואה מיתר תובעי הרכוש שעל תביעותיהם חלה התיישנות על פי החוק הפולני החדש.
עוד לפני נפילת חומת ברלין ביקר בארץ ראש ממשלת פולין ואלדמאר פאבלאק, איש המפלגה העממית, איכר בוטה שפיו ולבו שווים. במהלך ארוחה חגיגית שנערכה לכבודו, כטוב לבו במאכל ובעיקר במשקה, הוציא את המרצע מן השק: "היקף הרכוש של יהודי פולין היה בסדר גודל שונה מיתר המדינות במזרח אירופה, ומשמעותה של השבת הרכוש היא שנוותר על רבע עד שליש מאדמות פולין. זה לא יקרה לעולם. מי שמבטיח לכם – אל תאמינו לו. גם אם ירצה לעמוד במילתו, לא ישרוד בתפקיד כדי לקיים את ההבטחה".
בעבודת מטה נכונה ניתן היה להגיע לפתרון שמביא בחשבון את היקפו המצרפי העצום של הרכוש, לצד הצימאון הפולני להשקעות. אלא שהארגונים היהודיים הסתפקו במס שפתיים ליורשי הנספים, בעיקר בשל העובדה שכישלון באיתור היורשים מזרים כספים מרובים לארגונים (לצורך העשייה למען כלל ניצולי השואה, כמובן).
כשהייתה לי הזכות להוביל את המאבק בכנסת לתשלום בגין פוליסות הביטוח של מבוטחי ג'נרלי שנספו בשואה, תוך ניצול הליכי האישור של רכישת חברת מגדל על ידי ג'נרלי, שולמו ליורשים קרוב ל־100 מיליון דולר. לא להוצאות המנגנון, לא להנצחה, ואפילו לא לארגונים המסייעים לניצולים – אלא אך ורק ליורשיהם החוקיים של בעלי הפוליסות. זה קרה מכיוון שבדיקת הזכאות נעשתה בישראל על ידי ועדה שבראשה עמד שופט העליון דב לוין, ואחרי פטירתו - הנשיא לשעבר מאיר שמגר. כל יתר חברות הביטוח, שטופלו ישירות על ידי הקרן הבינלאומית בארה"ב שהוקמה בעקבות הקמת קרן ג'נרלי על ידי הכנסת, התעקשו לבדוק בעצמן את התביעות.
התוצאה של ההבדל ה"טכני" הזה הייתה שכל החברות האחרות ביחד שילמו 3% בלבד מהסכום ששילמה ג'נרלי. בפועל הפער גדול יותר, כי המאגר בן 300 אלף העתקי פוליסות ג'נרלי שהיה בידי ועדת לוין (שעוד יסופר כיצד חולצו מארכיון ג'נרלי בטרייסטה) לא כלל את יהודי פולין, שהעתקי הפוליסות שלהם הושמדו, כנראה בהפצצה גרמנית, טרם העברתם לאיטליה. גם כאן קופחו יוצאי פולין, שפוליסות הביטוח שלהם אבדו ולא זכו לפיצוי.
צריך לעשות פעולה נמרצת וחכמה בעניין הרכוש. מהיכרותי עם הפולנים, כראש הוועדה הפרלמנטרית המשותפת ישראל־פולין, למדתי שרק גישה חיובית, המוגדרת כמאמץ משותף שמביא בחשבון את המצוקות והרגישויות של שני הצדדים, תוכל להוביל לפתרון יצירתי שיכלול גם גזרים ולא רק מקלות.
2. באופן חסר תקדים, שגוי ומנוגד לחוק, ביטל השבוע בית המשפט העליון את החלטת שר החינוך לשעבר יואב גלנט שלא להעניק את פרס ישראל לפרופ' עודד גולדרייך בגין חתימתו על מסמך תמיכה ב־BDS. בכך רוקן בג"ץ מתוכנו את החוק המחייב את אישור שר החינוך כדי שהחלטת הוועדה המקצועית תקבל תוקף מחייב.
בשנת 1997 ביטל בג"ץ את החלטת ועדת הפרס להעניק את פרס ישראל בתחום העיתונות לשמואל שניצר ז"ל, עורך "מעריב" לשעבר, לאחר שהתברר ששלוש שנים קודם לכן נכללה באחד ממאמריו, שעסק בתחלואה בקרב עולי אתיופיה, אמירה שנתפסה כפוגענית ומעליבה כלפי כלל העדה. זאת אף שבית הדין של מועצת העיתונות קבע, לצד הקביעה שההערה אכן הייתה פוגענית, כי זו לא הייתה כוונת הכותב.
החלטת בג"ץ הייתה בגדר סמכותו, בייחוד כשהתברר כי בעת קבלת ההחלטה על מתן הפרס, השר והוועדה לא היו מודעים לקיומו של המאמר מעורר הסערה מ־1994. שופטי בג"ץ החליטו להחזיר את הכדור לשר ולוועדה לדיון מחודש. זבולון המר אשרר את החלטתו, אך החוק מחייב שהמלצת הוועדה תהא פה אחד, ומכיוון שאחד מחבריה חזר בו מהמלצתו, הפרס נשלל משניצר.
במקרה גולדרייך, התעלם בג"ץ מחזקת סבירות שיקולי המחוקק, שעל פיה ראוי לאפשר לשר להביא בחשבון שיקולים שהם מעבר להיבט המקצועי של הוועדה. ראש ההרכב השופט יצחק עמית אף הרחיק לכת למחוזות החקיקה השיפוטית: בדעת מיעוט הוא ויתר על החזרת ההחלטה לשרת החינוך החדשה יפעת שאשא ביטון, וקבע למעשה כי בג"ץ בהחלטתו יעניק ישירות את הפרס לפרופ' גולדרייך.
בהחלטת עמית חסרה הייתה רק הודעה שהוא או הנשיאה אסתר חיות, שממילא משתתפת בטקס ביום העצמאות, יעניקו את הפרס לגולדרייך באופן אישי במקום שרת החינוך. למרבה המזל, שופטי הרוב השמרנים יעל וילנר ונועם סולברג החזירו את הכדור לשרת החינוך, ונתנו בידיה שתי אופציות מצוינות. הראשונה, ללכת בתלם ההלכה העקרונית בפסק הדין של בג"ץ שניצר ולשלול את הפרס מגולדרייך, שבימים אלה חזר וחתם על עצומה שמעודדת פעולת חרם המנוגדת לחוק הישראלי. או לחלופין, אם תאמץ את העמדה החדשה של בג"ץ, המעניקה בלעדיות לשיקול המקצועי היבש - לתקן עוול היסטורי, לבטל רטרואקטיבית את ההחלטה בעניין שניצר ולהעניק למשפחתו את הפרס שנגזל ממנו, שלא כדין, לפי הלכת גולדרייך.
אופציה נוספת של שרת החינוך היא פנייה לגולדרייך לחזור בו מהחתימה על הקריאה להחרים את אוניברסיטת אריאל וכל גוף הבא עמה במגע ולהביע צערו עליה. סירוב יעביר ללא ספק את שלילת הפרס מעבר לרף הסבירות, לאור העובדה שבג"ץ 97' ייחס משקל רב לכך ששניצר סירב לחזור בו מאמירתו (בטענה שתהיה בכך הודאה שהאמירה אכן הייתה פוגענית), חרף הפצרות השר זבולון המר והנשיא עזר ויצמן.