יש דבר משותף לרצח לוחם מג”ב בראל חדריה שמואלי ז”ל מאחורי הקיר העלוב שבגבול הרצועה ולבריחת ששת המחבלים מכלא גלבוע. שני האירועים הללו, כמו גם רבים אחרים לפניהם, הם תוצאה של תופעת “ההכלה” שהפכה לתורה צבאית כביכול ולאסטרטגיה ממלכתית חסרת תקדים של השלמה שערורייתית עם עוולות ופשיעות כלפי המדינה והחברה הציונית שהקימה אותה.
התקשורת, על סוגיה, נמנעת מלקשר בין שני האירועים הקשים כדי לא לפגוע בשלווה העוטפת את ממשלת השינוי של לפיד ובנט, אך הזוועה שהצבא הרשה למחבלים מעזה להגיע עד הקיר החוצץ בינם לבין חיילנו – הזוועה הזאת היא ילידה של דוקטרינת “ההכלה”, שפיתחו אלה שאינם מוכנים להגיב באופן רציונלי למה שהערבים עושים.
גם הבריחה מהכלא היא תינוק של התורה הזו, שהגיעה לממדים מפלצתיים של שלטון אוטונומי של אסירים המקבלים כל מה שהם דורשים, כולל אפילו הכתבה לשלטונות אילו סוהרות צריכות לשרתם. הדברים הגיעו אף לתלונות של סוהרות על הטרדות מיניות מצד אסירים ביטחוניים.
אין כמעט הבדל בשפה העברית בין המילים “הלכה” ו”הכלה”. רק היפוך של שתי אותיות, לכאורה, אך למעשה הבדל של שמיים וארץ.
בעוד ההלכה דורשת שמחבלים לא יתקרבו לחיילים ויאיימו עליהם ושיש לעצרם ולו גם בירי, הרי שההכלה מסתפקת בתקוות שווא שאם לא נגיב על מתקפת המחבלים על הגדר, הם ייסוגו ובכך נימנע מהרוגים מיותרים. תקוות שווא זאת עומדת בניגוד גמור לפתגם הלטיני החכם מפיו של המשפטן והמדינאי הרומי קיקרו הדורש כי ביטחון, בריאות ורווחת הציבור צריכים להיות החוק העליון.
מותו הטרגי של שמואלי ז”ל נבע ממדיניות ההכלה, כי לפי כל היגיון אחר צריך היה לעצור את המפגינים מעזה לפחות חצי קילומטר מהחומה. המנהיגות הכושלת שלנו החליטה לוותר על “החוק העליון” של קיקרו למען העדפת הנוחות הזמנית על חשבון הביטחון.
אגב, גרועה יותר היא הודאתו של המפקד בשטח, שעמד ארבעה מטרים בלבד משמואלי ז”ל, בכך שצריך היה לתת פקודת נסיגה כשהאויב הגיע לצדו השני של הקיר. דהיינו, הפתרון הצבאי לכאורה לא היה פגיעה באויב הקם להרוג את חיילי צה”ל, אלא בדיוק להפך - נסיגה נוספת. עד לאן ראוי היה לסגת? האם לא עלה בדעת המפקד לבקש רשות לתגובה תקיפה יותר? ובכלל, איך ישראל הייתה מנצחת במלחמותיה לו התנהלה ב”הכלה” שכזו מול התוקפנות הערבית?
ובכלל, מהם בדיוק גבולות ההכלה? האם מדובר בפקודות מגבוה, מהדרג המדיני הבכיר? או שמא זוהי יוזמה מדרג פיקודי נמוך יותר? והאם במקום מדליות וצל”שים לגיבורי מלחמה, צה”ל יתחיל בקרוב לעטר באותות הצטיינות את גיבורי ההכלה? דבר אחד בטוח: ההכלה הפכה למחלה ההופכת נסיגות וחוסר תגובה להלכה החדשה. תורת לחימה חדשה צמחה בישראל, יש מיד להעתיקה לאקדמיות הצבאיות ברחבי העולם.
על כל פנים, גם להכלה יש גבול, ונראה שהגענו לקצה היכולת. גם במבצע הצבאי האחרון “הכלנו” יותר ממה שניתן היה. ישראל נמנעה לכאורה מלירות לעבר מטרות אזרחיות ששימשו את ארגוני הטרור והפציצה בתים ריקים במקום את המחבלים השוכנים בהם, בעוד שכל מטרת המחבלים היא הפוכה בדיוק: להרוג אזרחים רבים ככל האפשר.
עד מתי נמשיך לשחק במשחק הזה? פתגם צרפתי אומר: “במלחמה, התנהג כמו במלחמה”, אבל הצד הישראלי אימץ לעצמו תורת לחימה שונה מכללי המשחק: במקום הלכה צבאית – הכלה אימפוטנטית. מדיניות ההכלה הפכה למכשלה והתפתחה למחלה, ויש לשים לה קץ בטרם תצמח למחלה ממארת.