אחד הדברים שאני זוכר כילד בכפר באתיופיה הוא התחושה שכולם היו זקוקים זה לזה והשלימו זה את זה. כך למשל, בעוד תושבי כפר אחד היו טובים בגידול צאן ובקר, תושבי הכפר שלנו היו טובים בגידול תבואה ומיני קטניות. באחד הימים ראיתי בחצר שלנו כעשר עזים. הייתי מופתע: מהיכן הגיעו פתאום העזים? ההורים שלי הסבירו לי שהם נתנו עשרה שקי טף וקטניות למשפחה אחרת בכפר הסמוך ובעבור זה קיבלו את העזים.

חג הסיגד, כמו מעמד הר סיני, צוין לראשונה על ההר. חלק מהעולים אל ההר נשאו על גבם או על ראשם אבן שסימלה את הכניעה בפני האל. המשמעות של מחווה זו היא שלילת התפיסה ההיררכית והעצמת התפיסה הרוחבית ביחס למציאות. המסורת האתיופית מלמדת אותנו שכולם שווים לפני הבורא. השוני בין בני האדם הוא מובנה, ומשום כך חייבים לקבל אותו כחלק מרצונו של האל. אין חשוב יותר וחשוב פחות, כולם פרטים וחלק מהישות האלוקית בצורה שווה. הברית בין האל לעמו היא על תנאי, ועל כן יש צורך בחידושה. שום דבר לא מובן מאליו.

דווקא מתוך המחויבות הזאת, בחג הסיגד הצליחו ליצור פיוס בין אנשים, אמון הדדי, שבירת החומות והמחיצות המפרידות בין אדם לאדם ובין כפר לכפר; עולם ללא חשדות, עם תחושה של אחדות ושל ביטחון ואמונה. החג מלמד אותנו שהחיים הם מורכבים, והמסוגלות לקבל שונות היא מהותית.

חשבון נפש ציבורי כולל גם קבלת אחריות מלאה על שינוי המצב; להפסיק להטיח אשמה זה בזה כספורט לאומי ולהתחיל לקחת אחריות. על רקע זה מציעה לנו התפיסה האתיופית "אשמה קיומית". הרב ראובן־טל יאסו מביא דוגמה שמפשטת את המונח: במצוות עגלה ערופה, התורה מביאה מקרה שבו גופתו של אדם נמצאה בתחום שיפוטה של עיר מסוימת. אותו אדם אלמוני לא מתגורר באותה עיר ואין איש יודע איך הגיעה לאותו מקום. לכאורה ראשי העיר לא אשמים במותו. ועדיין התורה מצווה לקיים טקס של כפרה וקבלת אחריות על אותו אדם. עצם העובדה שהגופה אותרה בתחום העיר מחייבת חשבון נפש ואחריות לתיקון סדרי החברה הפגומים שהביאו למעשה נורא זה.

אילו גדלות נפש ומנהיגות דורשת התורה מראשי הציבור, ועד כמה אנו זקוקים היום לחשבון נפש ציבורי המבקש מאיתנו להמעיט בהטלת אשמה, ולהרבות בקבלת אחריות לשינוי כל מצב שלא משביע את רצוננו. לא עוד זריקת כדור לעבר האשם התורן, אלא הנחת יסוד שהכל מתחיל קודם כל בנו. הטלת רפש הדדית הורסת אותנו מבפנים כל יום. היא לא מגדילה אף אחד על חשבון השני, אלא רק מחלישה את כולנו באותה מידה. 

הכותב הוא חבר דירקטוריון בתנועת "פנימה" ומרצה בקריה האקדמית אונו