מאז 1988 ועד היום יוצאים מדי שנה כ־30 אלף תלמידים למסע במחנות ההשמדה בפולין, כדי לזכור ולא לשכוח. משרד החינוך מאז ומתמיד ראה במסעות אלו עוגן ללימוד ולהנצחת הזיכרון בקרב בני נוער. אלא שאינני מוצאת שום ערך לימודי במסעות אלה, למעט תהליך רגשי קשה מנשוא שעוברים בני הנוער, שחלקם חוזרים מוכי טראומה, מצולקים ומטולטלים מהמראות הקשים.
עם פרוץ מגיפת הקורונה הופסקו כליל המשלחות לפולין. הידיעה על ההחלטה לחדשן שהגיעה לאחרונה ממשרד החינוך עוררה מחלוקת באשר לאופן שבו יוחלט אילו תלמידים יורשו להשתתף במשלחות ואילו לא. ואני שואלת: מה הטעם בלחדש את המסעות?
בל נשכח כי המסעות לפולין הם גם עסק רווחי הנאמד בכ־150 מיליון שקלים בשנה. בכך מנציחים המסעות את פערי המעמדות, נוכח העלות הגבוהה שנדרשים התלמידים לשלם, וכתוצאה מכך רק 14% מבני המעמד הבינוני והנמוך זוכים לקחת חלק במסע. אם זה לא מספיק, די בלהזכיר את היחסים המתוחים בין ישראל לפולין בשנים האחרונות כדי להבין שיש לחשב מסלול מחדש.
לא צריך להרחיק עד פולין כדי לחדד את הזהות היהודית שלנו. הזיכרון לא צריך להיות תלוי בביקור במחנה השמדה בפולין; על משרד החינוך לבצע שינוי מהותי במדיניות המשלחות, ובמקום לשלוח את בני הנוער לצפות בזוועות מחנות ההשמדה, הוא יכול למסד ביקורים בקהילות יהודיות באירופה ולהנציח את הזיכרון של שואת העם היהודי באמצעות קידום יוזמות ותכנים חינוכיים במסגרת תוכנית הלימודים: לא רק לימוד באמצעות ספרי הלימוד וההיסטוריה, כי אם דרך הרחבת פעילויות הלמידה, מפגשים עם ניצולי שואה, ביקורים במוזיאוני השואה בארץ ובחו"ל, ומפגשים עם בני נוער מקהילות יהודיות בתפוצות.
טוב יהיה אם נייצר לבני הנוער חוויה המתמקדת בהיבטים החברתיים המגוונים של קהילות יהודיות באירופה, ובמפגשי לימוד עם הלובי היהודי בפרלמנטים באירופה, ואפילו עם סטודנטים מחו"ל. כך בני הנוער יוכלו לנהל שיח תרבותי ודיאלוג אמיתי על מגוון נושאים אקטואליים, לצד הכרת המורכבות בחייו של האחר. אז אם יש משהו שהקורונה הועילה בו, זו הזדמנות למצוא פתרונות יצירתיים חדשים ללימוד שואת העם היהודי בדרך של חיבורים ערכיים ולא בדרך של שנאה ופחד.
הכותבת היא מנהלת מחלקת שוק ההון ב"אורנשטיין חושן – ייעוץ תקשורתי"