אני קורא פעם אחת, קורא פעמיים, ואינני יכול להאמין. האם במנגנון משרד הפנים שלנו נמחק הרגש האחרון של אנושיות? האם באמת משרד הפנים סבור שהוא חייב להפעיל את כל עוצמתו כדי להציל את עם ישראל מאזרחית תאילנדית שכבר החלה בהליכי התאזרחות וילדה את בתה כאן בישראל, רק משום שבעלה הישראלי נפטר?
קשה להאמין, אבל משרד הפנים עושה שימוש בעובדה שישראלי הנשוי לתאילנדית נפטר מהתקף לב כדי למנוע מאשתו אזרחות. הסיפור פשוט: ישראלי נשא לאישה אזרחית תאילנדית בשם קולטידה, ולשניים נולדה בת כאן בישראל. האישה החלה בהליכי התאזרחות, אך מיד עם פטירת בעלה הם מופסקים ומוצא כנגדה צו גירוש מהמדינה. כלומר, אליבא דמשרד הפנים, יש הצדקה להפסיק את תהליכי האזרוח של אישה שנישאה לישראלי שנפטר בהמשך, כאילו נישואיה ולידת בתם המשותפת בישראל נמחקים לחלוטין.
וכך, בלי שום רחמים, לא די בכך שהאישה איבדה את בעלה – משרד הפנים גם ממהר לצוות על גירושה מישראל. ומה שחמור יותר הוא שהמשרד דורש למעשה גם את גירושה של הילדה היתומה מאב, כיום בת 7. זוהי לא התחכמות. כשהמדינה דורשת לגרש אם לילדה בת 7, הוא מגרש בפועל גם את הילדה – גם אם מבחינה פורמלית הוא מצווה "רק" על עזיבת האם. הרושם הוא שערכים של אנושיות ומעט הבנה בסיסית ביחסי אנוש כאילו נגוזו לחלוטין ממנגנון משרד הפנים, שנדמה כאילו ידאג בכל הכוח ובכל מחיר לשמור על "טוהר הגזע היהודי".
יש מקרים שערכיה של מדינה כולה מתנקזים אל משרד ממשלתי אחד או אפילו להחלטה של פקיד בכיר בודד, זהו ממש אחד מהם. לא יועילו הסברים על עניינים פורמליים או הוראות החוק. המעשה עצמו הוא הקובע והמשקף ערכים ומדיניות.
נדהמתי לקרוא ב"ידיעות אחרונות" כתבה של סימה קדמון, המתארת כיצד בתגובתו של מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה האשים האחרון את האם. לטענתו, היא תמרנה את המשרד על מנת להישאר בישראל. האם פקיד בכיר זה שכח כיצד מרגישה אם כלפי בתה? האם הוא לא מבין שהאם לוחמת למען העתיד של בתה, ושזהו הרגש האנושי הבסיסי ביותר והמובן ביותר? קולטידה הנאבקת כדי שהיא ובתה יישארו בישראל לוחמת למען עתיד בתה וראויה לכל שבח. קשה לי להבין איך כשלה גם השופטת ענת זינגר מבית המשפט המחוזי. עליה היה לפסול, מניה וביה וללא היסוס את צו הגירוש כנגד קולטידה.
התנהלות מנגנון משרד הפנים מכערת את מדינת ישראל. היא מציגה אותנו באור גזעני. ואנו דווקא אומה ששילמה מחיר גבוה מאין כמוהו על רדיפה גזענית.