האם הדין הבינלאומי של זכויות האדם, אשר התפתח מההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם שאומצה ב־10 בדצמבר 1948, עדיין רלוונטי כיום? והאם המשפט הישראלי השכיל לעדכן במרוצת השנים את כלליו בנושא זכויות האדם? שאלות אלה מתעוררות ביתר שאת לנוכח הפער העצום בין המציאות בשנת 1948 לבין ההתפתחויות הטכנולוגיות של העשורים האחרונים. בצד האפשרויות הרבות שמספקות הטכנולוגיות החדשות לפרטים לממש את זכויותיהם, הן גם מייצגות איום חסר תקדים על זכויות בסיסיות, כגון הזכות לפרטיות, ומייצרות מסגרות חדשות של כוח בלתי מרוסן. על רקע זה, אנו רואים בשנים האחרונות ניסיונות להגדיר תת־ענף חדש של דיני זכויות האדם – זכויות אדם דיגיטליות.

האו”ם קבע כי זכויות האדם שהתפתחו במרחב הפיזי חלות גם במרחב הדיגיטלי, אך ברור כי אין בקביעה זו די כדי להתמודד עם האתגרים הנובעים מהמציאות החדשה. ניתן לזהות בזירה הבינלאומית שלושה סוגי התמודדות עם התופעה: פרשנות מחדש של זכויות אדם קיימות, הכרה בזכויות חדשות של משתמשי רשת, והכרה ב״נשאי זכויות״ ו״נשאי חובות״ חדשים.

המאפיינים הייחודיים של השיח ברשתות מאפשרים השפעה שלילית על ״שוק הרעיונות״ ועל שמם הטוב של פרטים וקבוצות בשל היכולת להפיץ מהר ובהיקף נרחב כמות גדולה של מידע שגוי או פוגעני. הדבר מצדיק רגולציה של תכנים באופן המתאים לתנאים הספציפיים של המדיום. כמו כן, היכולת של ממשלות וגורמים פרטיים לבצע מעקבים מקוונים, לאסוף כמויות בלתי מוגבלות של מידע על פרטים והעדפותיהם והאפשרות לבצע עליהם מניפולציות התנהגותיות באמצעים דיגיטליים - מצדיקות, לפי הדוח המיוחד של האו״ם לנושא הפרטיות, הגנה נמרצת ורחבה יותר על הזכות לפרטיות מזו שהוענקה באופן מסורתי לזכות במרחב הפיזי.

יחד עם זאת, קיימים צרכים ייחודיים של משתמשי רשת הנובעים מהסביבה הדיגיטלית ומצדיקים פיתוח של זכויות חדשות לגמרי. בין זכויות אלה ניתן למנות את זכות הגישה לאינטרנט, את הזכות לתקן מידע שגוי או בלתי רלוונטי המופיע על משתמש במאגר נתונים או במנוע חיפוש, את הזכות לדרוש שהחלטות חשובות, כגון קבלה לעבודה או אשם פלילי, לא יתקבלו על ידי אלגוריתם אלא על ידי מקבל החלטות אנושי, ואת הזכות להעביר פרופיל אישי ואת הנתונים הקשורים אליו מפלטפורמת מדיה חברתית אחת למשנתה.

אך בעיית ההתאמה של דיני זכויות האדם המסורתיים לסביבה הדיגיטלית אינה יכולה לבוא על פתרונה רק באמצעות עדכון רשימת הזכויות הקיימות. בלב העניין מצויה התובנה שזכויות האדם נוצרו על מנת להגן על פרטים בשר ודם מפני ממשלות, ואילו בסביבה הדיגיטלית פועלים בצד בני אדם גם פרופילים וירטואליים. חשוב מכך, בצד הממשלות פועלות חברות טכנולוגיה פרטיות המפעילות למעשה כוח שלטוני רב.

בולטת בהקשר זה ההחלטה של פייסבוק, טוויטר ופלטפורמות דיגיטליות נוספות להקפיא את חשבונותיו של נשיא ארצות הברית דאז דונלד טראמפ על רקע חלקו בעידוד ההסתערות על גבעת הקפיטול בינואר האחרון. משמעות ההחלטה להגביל את השימוש של טראמפ בפלטפורמות משיקולים הקשורים לאינטרס הציבורי, היא שמרכז הכובד השלטוני המסדיר את חופש הביטוי בחברה עובר בהדרגה מהרשויות הפוליטיות לגופים פרטיים. האתוס של זכויות האדם כמגבלה על כוח שלטוני מופרז אשר נועד להגן על זכויות בסיסיות של בני אדם - מצדיק פיתוח דרכים לתבוע מחברות הטכנולוגיה לכבד זכויות אדם.

העידן הדיגיטלי דורש לבצע “מתיחת פנים” לרשימת הזכויות שנקבעו ב־1948 ולדרכים למימושן שנוצרו לאחר מכן. דברים אלה יפים במיוחד למדינת ישראל, שבה קיימת ממילא הגנה חוקתית מוגבלת על זכויות יסוד, כמו גם הסדרים חקיקתיים שלא מתאימים למציאות הטכנולוגית, כגון חוק הגנת פרטיות משנת 1981, ושאינם מתייחסים לאתגרים המשפטיים שבהם עוסקות כיום מדינות רבות בעולם, כגון רגולציית אינטליגנציה מלאכותית והטלת הגבלות על כוחן העודף של חברות הטכנולוגיה. 

הכותב הינו המנהל האקדמי של תוכנית משפט וסייבר במרכז פדרמן לחקר הסייבר באוניברסיטה העברית ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה