יש מי שסבור שבניסיון להסיח את הדעת מאוזלת היד של המשטרה בטיפול באלימות הערבית, ניסה השר לביטחון הפנים עמר בר־לב לבצע ספין תקשורתי על גבם של המתנחלים. הלוואי שזה היה נכון. לדאבון הלב, במקרה של בר־לב, לא נראה לי שמדובר בצעד תקשורתי מתוכנן. לא עמד שם יועץ תקשורת מתוחכם שהציע לו כיצד להפוך בן רגע משר כושל לכוכב השעה של השמאל. זה פשוט זרם לו באופן טבעי.
דבריו של בר־לב, שצייץ בחשבון הטוויטר שלו על דאגה מ"אלימות המתנחלים", מייצגים נאמנה את הלך הרוח של השמאל הפוסט־ציוני, שקצת קשה להמשיך לקרוא לו פוסט־ציוני משום שבאיזשהו מקום הוא כבר חצה לגמרי את הקווים. את חציית הקווים הזאת סימן בזמנו אהוד ברק, כאשר נידב לנו את האמירה המזעזעת שלפיה לו היה צעיר פלסטיני, היה מוצא את עצמו בשורות הטרור. כשהיא באה מפי רמטכ"ל וראש ממשלה לשעבר, אמירה כזו סיפקה ומספקת לטרור לגיטימציה מוסרית. אבל באופן פרדוקסלי, התבטאותו של בר־לב חמורה יותר.
בואו ננסה לרדת לעומקם של הדברים. כשנשאל בראיון מה היה עושה לו היה צעיר פלסטיני, סירב ברק לבחור בתשובה הקלישאתית ונכנס לנעליו של צעיר פלסטיני. כיום ניתן לנתח את קו החשיבה של ברק בקור רוח, ולהבין שיש בו דווקא ממד ציוני. מאוד ציוני. ברק, באופן רומנטי, ראה את עצמו כלוחם חירות יהודי על הקמת המדינה, ולכן יכול היה לדמיין כי לו היה פלסטיני, היה הולך הכי רחוק שניתן למען המאבק הלאומי. והמשמעות של ללכת הכי רחוק למען השגת המטרה הייתה הצטרפות לשורות הטרור, גם אם היא פגומה מוסרית.
לאחר הסערה הגדולה שקמה בעקבות דבריו, נשאל ברק אם זו הייתה פליטת פה והשיב שזו הייתה תשובה מכוונת ומתוכננת. למרות זאת, ניתן להניח כי המניע הרגשי היה בבסיסו ההזדהות עם ההתעוררות הלאומית היהודית. מה שברק לא הביא בחשבון הוא שאנשים לא ירדו לרזולוציות עומק כדי להבין את נבכי נפשו. לא מימין ולא משמאל. קל וחומר כשמדובר בפלסטינים, שוודאי קפצו על דבריו כמוצאי שלל רב. בסופו של דבר, הוא סיפק לגיטימציה לטרור ותו לא.
הקו של בר־לב שונה לחלוטין. הוא מזדהה עם המאבק הפלסטיני באמת ובתמים. הוא אינו רואה ביהודה ושומרון חלקים מארץ ישראל, נחלת אבותינו, אלא שטח כבוש השייך לעם אחר. הוא לא רואה בתושבי יהודה ושומרון היהודים תושבים לגיטימיים. לא בטוח אפילו שהוא רואה כלגיטימיים את מתנחלי לוד, עכו ויפו.
חוקי הטבע
מאז שנכנס למשרד לביטחון הפנים ניתן היה לקבל את הרושם שהפוקוס של בר־לב הוא לפעול בהצלחה במקום שקל לו, קרי: מול יהודים. וכשמשקללים את דעותיו המדיניות לתוך פעילותו והקו שהוא מוביל במשרדו, מבינים שפוסט־ציונות היא הגדרה עדינה מדי כדי לתאר את תפיסת עולמו. יותר קרוב לומר שהוא נטש את הרעיון הציוני, אולי בין השאר משום שרעיון המדינה היהודית נראה לו מיושן ודוסי מדי יחסית לערכים הפרוגרסיביים של מדינת כל אזרחיה. הוא כבר אינו מאמין בצדקת דרכנו. כולו אומר הזדהות טהרנית עם הנרטיב של אויבינו.
הנה לנו: הגיס החמישי הפלסטיני בלוד, רמלה, יפו, עכו, הגליל והנגב קם עלינו בזמן מבצע שומר החומות. נעשו פרעות חמורות ביהודים. משטרת ישראל אמורה הייתה להפיק לקחים, לרענן קונספציות ולפעול בקו נוקשה ונחוש כדי למגר את האלימות הערבית, לאסוף את הנשק הבלתי חוקי, לתפוס את מנהיגי המרד ואת הפורעים ולהעמידם לדין. במקום זאת קיבלנו איסוף נשקים של יהודים בשכונות המעורבות ופעילות מרוכזת נגד כמה פורעים יהודים, שלקחו את החוק לידיים לאחר שראו את המשטרה באוזלת ידה.
אצל אהוד ברק, עם כל תיאורי הצבע של צעיר פלסטיני, זה לא היה קורה. למעשה, זה לא קרה. באירועי אוקטובר 2000 קיבלה המשטרה הוראה לנקוט כוחנות רבה, שזכתה אחר כך לגינויים ואף הובילה להקמת ועדת אור בעקבות ירי חי שהביא למותם של 13 ערבים ישראלים, שהשתתפו במהומות דומות לאלו שאירעו במהלך שומר החומות.
בר־לב מרגיש מועקה מכך ששואלים אותו על המאבק באלימות במגזר הערבי. הוא כל כך מזדהה רגשית עם הצד הפלסטיני וכל כך מתעב את המתנחלים וכל מה שנודף ממנו ריח של ימין, עד שהוא מתקשה להבין איך כולם עסוקים באלימות הערבית ושמים בצד את האלימות המתנחלית האיומה. זו שנובעת מספיגת אלימות פלסטינית בלתי פוסקת ללא מענה ומחוסר ביטחון אישי ורכושי על בסיס קבוע. מנקודת מבטו הפרוגרסיבית, או אם תרצו הגזענית, זה הגיוני כשערבים נוהגים באלימות. זה הרי טבעם. מה שנורא הוא שיהודים נוקטים אלימות. זה הרי נוגד את הטבע. זה לא בגנום שלנו. בכל זאת, מתוכנו יצא פלג שלם של מגישי הלחי השנייה.
אז בהיעדר שאלה ישירה על נושא שכל כך טורד את מנוחתו, וגם מספק לו יתרונות פוליטיים, נאלץ בר־לב לשים את הנושא על השולחן בעצמו. תת־מזכירת המדינה של ארה"ב, ויקטוריה נולנד, סיפקה לו קתרזיס רגשי בשיחה בארבע עיניים, שבמהלכה שילמה כנראה מס שפתיים לאיזון ולתיווך הוגן וזרקה כמה מילות נימוס על הדאגה מהעלייה במפלס האלימות של קומץ מתנחלים נגד פלסטינים ביו"ש. זה הספיק לו לאדון בר־לב כדי לנצל את כל התווים בטוויטר בשירות הפטנט המעוות בן 2,000 השנים: הכה ביהודים וכך תמנע את הרצח הבא של ערבי בידי ערבי.
אז שימו לב, כל אלו שמבקשים להשיב לבר־לב תשובות ענייניות ומציגים לו מספרים ונתונים ועובדות של אירועי אלימות פלסטינית לעומת אירועי אלימות של מתנחלים, שבכללם, מן הסתם, גם התזת כתובות גרפיטי: זה לא זה. לא המספרים והנתונים ההשוואתיים הם מה שיישר את השר לביטחון הפנים. הוא לא סופר את זה. תרתי משמע. הוא כבר מזמן מייחס את האשמה בשני סוגי האירועים ליהודים.
כשמדובר באלימות של מתנחלים נגד פלסטינים – המתנחלים אשמים, כי הם נוקטים אלימות. וכשמדובר באירועי טרור של פלסטינים – גם אז המתנחלים אשמים, פשוט משום שהם כובשים מנוולים שהתיישבו על שדות ישמעאל, ומחללים ברגליהם ובבתיהם את ארץ הקודש של האסלאם.