יש להציג את הדברים כפשוטם: אסיר ביטחוני, חבר ארגון טרור השובת רעב במדינה דמוקרטית, מנצל את רגישותה לזכויות האדם ולמעשה מפעיל עליה מניפולציה אכזרית. לכאורה מוטל לפנינו אדם הרעב למוות וסובל ייסורים קשים העלולים להביא למותו, והכל בשל התעקשותה של המדינה לא לתת לו את מבוקשו.
שלשום פורסם כי לאחר 141 יום תמה שביתת הרעב של העציר המנהלי הישאם אבו הוואש. לאדם הסביר הצופה בתמונות הקשות של אותו שובת רעב, קשה להבין כי מדובר במהלך ציני של אדם שבחר בדרך הטרור כבסיס לחייו. לארגון שבו הוא חבר, הג’יהאד האסלאמי, אין כל ערך לחיי אדם. לא לחיי האזרחים שנגדם הוא פועל באלימות גלויה וסמויה, אך גם לא לחייהם של חברי הארגון עצמם.
כמו בכל ארגון טרור, אין לחברים בו שום בעיה להקריב את חייהם או את חיי זולתם. חיי אדם היקרים לנו כל כך בחברה המערבית שווים עבורם כקליפת השום, ואין להם שום ערך במערכת השיקולים שלהם. חיי השובת אינם יוצאים מהכלל בעניין זה, וארגוני טרור נלהבים לסחור בהם במעין משחק אכזרי.
שנותיי הרבות בשירות בתי הסוהר הפגישו אותי עם סיטואציות מזעזעות שבהן עינו אסירים ביטחוניים את חבריהם לארגון שנחשדו בשיתוף פעולה עם ישראל. לפעמים בוצעו העינויים הללו גם ללא כל סיבה; עינויים נוראיים שאף ארגון אחר בעולם המערבי לא היה מעלה על דעתו לבצע.
צעד ראשון בפתרון הסוגיה הוא האכלת השובת בכפייה באמצעות זונדה והזנה בוויטמינים, כפי שמוגדר בחוק. בנוסף, יש לפעול להפסקת החגיגה התקשורתית והרעש סביבו. נוכחות תקשורתית היא הדלק המניע פיגועי מיקוח מהסוג הזה. אלו מחזקים את השליטה במצב שחשים השובת והארגון המפעיל אותו.
יש לבודד את השובת, דבר המתבצע באמצעות צו מנהלי. צו זה יתיר ביקורים של משפחה קרובה בלבד. עלייתם לרגל של פוליטיקאים מהשמאל ומהמפלגות הערביות צריכה להיפסק מיד. ביקורים אלו נותנים רוח גבית לארגוני הטרור ומקשיחים את עמדתו ואת כושר העמידה של השובת להמשיך במיצג התעמולה שלו.
בנוסף, יש להגביל ככל הניתן הוצאה של תמונות, קטעי וידיאו או כל פרסום אחר על מצבו. המציאות כרגע מראה בדיוק את ההפך – נדמה לעתים כי יש תחרות בין מספר פוליטיקאים, ארגונים וערוצי תקשורת מי יעלה על נס גבוה יותר את השובת ויהפוך אותו לקדוש מעונה ולאייטם תקשורתי.
בסיכומו של דבר, יש לשוב ולזכור כי אין מדובר באדם תמים ואין מדובר באירוע הקשור למניעת זכויות אדם, אלא בפעילות טרור צינית שמטרתה המשך קעקוע חוסנה של מדינת ישראל ויצירת קונפליקט פנימי באמצעות סוגיה מוסרית לכאורה.
הכותב הוא תת־גונדר בדימוס, חבר תנועת “הביטחוניסטים"