"אל תאמרו לעצמכן ‘לא אגיע כי אני אישה’. זכרו זאת: אין מקום שהוא רחוק מדי” – במילים אלה בחרה נשיאת בית המשפט העליון לשעבר, השופטת מרים נאור שהלכה שלשום לעולמה, לסיים נאום שנשאה באירוע הצדעה לחיילות צה”ל. כי המילים הפשוטות אך העוצמתיות האלה של נאור ז”ל מתמצתות בדיוק מופלא את המסלול פורץ הדרך שבו פסעה בעולם המשפט הישראלי בעקביות, בהתמדה ובאנושיות מעוררות השראה והערכה.
נאור הגיעה לתפקיד הבכיר ביותר שיש למערכת המשפט להציע לאחר שטיפסה בכל שלבי פירמידת השיפוט, צעד אחר צעד, במשך כמעט 40 שנה. גם פסקי הדין שלה התאפיינו בכך: הם היו סדורים ומנומקים עקב בצד אגודל, וגם כאשר פסיקותיה הובילו לתוצאות דרמטיות בשטח, הן לא היו מתלהמות והתאפיינו בלוגיקה עקבית מעוררת הערצה.
כמי שכיהנה בכס השיפוט כבר מגיל 32, הוציאה נאור תחת ידיה פסקי דין רבים ומשמעותיים. היא ישבה בהרכב שהרשיע את אריה דרעי ושלח אותו למאסר, עמדה בראש ההרכב שדחה את ערעורו של הנשיא לשעבר משה קצב, וגם עוררה סערה רבתי כאשר פסלה את החוק למניעת הסתננות בנימוק כי שהייה של מבקשי מקלט במתקן חולות למשך 20 חודשים אינה מידתית.
בכל פסקי הדין המכוננים האלה ונוספים - שמרה נאור על אותו קו אחיד שממנו לא סטתה: לבית המשפט העליון תפקיד מכריע בהגנה על זכויות האדם, כתנאי הכרחי לשמירה על המשטר הדמוקרטי. בשם אותו עיקרון, כתבה נאור את פסק הדין שפסל את החוק הפוטר בני ישיבות משירות בצה”ל.
קבעה שאין לאשר את החלטת ועדת הבחירות שפסלה את מועמדותם לכנסת של ברוך מרזל וחנין זועבי, והגנה בחירוף נפש על חופש הביטוי הפוליטי. פסיקותיה של נאור, הגם שנגעו פעמים רבות בעניינים פוליטיים, לעולם לא הוכתמו בהשקפת עולמה הפרטית שאינה ידועה ברבים גם היום.
לא בכדי אמרה נאור בנאום הפרידה שלה מבית המשפט העליון, כשברקע נשמעות התקפות חריפות נגד עצמאות מערכת המשפט, כי “אין להתייחס לעצמאות השיפוטית כאל דבר מובטח וברור מאליו, עלינו לשמור עליה. אם לא נגן על הדמוקרטיה, הדמוקרטיה לא תגן עלינו”.
כבעלים של משרד בוטיק העוסק בתחום הקניין הרוחני ודיני האינטרנט והמחשבים, לא אוכל להתעלם מהתרומה המכרעת של נאור גם לתחומים אלה. כך למשל, דחתה נאור ערעור שהגיש סטודנט למשפטים לאחר שבית המשפט המחוזי קבע כי ספר שפרסם הסטודנט מהווה העתקה אסורה של הרצאותיו של מי ששימש לו כמרצה לדיני נזיקין.
בפסק הדין הזה הניחה נאור את ההלכה הנוהגת עד היום כיצד נכון לפרש את דרישת חוק זכויות יוצרים, שלפיה על מנת שיצירה תהיה מוגנת מהעתקה עליה להיות “מקובעת”, ואף קבעה כי על מנת שיצירה תהיה מקובעת היא לא חייבת להיות בהכרח בכתב. נאור קבעה, כהרגלה, מבחנים ברורים וישימים לבחינת שאלה זו, והעניקה כלי רב ערך למשפטנים בתחום.
גם לאחר פרישתה מכס השיפוט, המשיכה נאור לתרום מיכולותיה למדינת ישראל. שלשום עוד ניהלה את ישיבת הוועדה הממלכתית לחקר אסון מירון, וגם שם כבר הספיקה להתוות מחויבות חסרת פשרות לחקר האמת לצד כלים פרקטיים ויישומיים שביקשה להחיל כבר בהילולה הקרובה. לכתה בטרם של עת של ענקית המשפט יורגש ודאי היטב, וכל מה שנותר לנו המשפטנים להתנחם בו אלה עשרות הפיתוחים הפסיקתיים והחכמים שהותירה לנו. יהי זכרה ברוך