הדרך של ישראל להתמודד עם אויביה: לא לפעול כמותם

ב־27 באוגוסט 1928 הוכרז המושג "מלחמה" באופן חגיגי על ידי מנהיגי הקהילה הבינלאומית כבלתי חוקי בעליל והוצא מהחוק הבינלאומי. הדבר הפך מאז לכלל יסוד ואבן פינה בדין ובפרקטיקה הבינלאומיים.

הסכם קלוג־בריאנד, שגובש על ידי מנהיגי ארצות הברית, צרפת, בריטניה, גרמניה, איטליה, יפן ומדינות אחרות, אסר באופן החלטי את השימוש במלחמה ככלי לקידום עוצמה מדינית ולהשגה ושמירה על ביטחון לאומי.

למרבה הצער, הרצון והכוונות הטובות שהופגנו על ידי מנהיגי העולם דאז בשנים לאחר מלחמת העולם הראשונה, לא מנעו את פרוץ מלחמת העולם השנייה ב־1939 על כל הזוועות שהתלוו אליה. אבל בסיומה, עם כינון ארגון האומות המאוחדות ב־1945, שוב התחייבו "להגן על הדורות הבאים מפגע המלחמה".

עם התפתחותן של נורמות הומניטריות בקהילה הבינלאומית, כללים המסדירים שימוש בכוח על ידי מדינות בעת סכסוכים מזוינים, מושגים של הגנה על אזרחים, משפט בינלאומי הומניטרי, ואמנות בינלאומיות העוסקות בניהול סכסוכים מזוינים - הלכה והתרחבה המודעות לכך שבעולם המודרני היציאה למלחמה היא החריגה, והשמירה על עוצמה מדינית וביטחון לאומי אינה בהכרח מושגת על ידי פעילות מלחמתית אלא על ידי דיפלומטיה.

בימים אלה, כשהעולם התרבותי מאוגד ומקושר במאות ואלפי אמנות והסכמים בינלאומיים, נוצרו נורמות המחייבות מדינות להתנהל בדיפלומטיה. ישראל, כמדינה מוסרית וכחלק אינטגרלי מהעולם התרבותי, היא חברה במועדון הבינלאומי הזה ומחויבת להתנהל גם היא בהתאם לכללים הנוהגים בקידום האינטרסים שלה ובהבטחת עוצמתה וביטחונה הלאומיים, וזאת על אף האיומים עליה.

ככלי לקידום הישגים דיפלומטיים ניתן להיעזר בעוצמה מדינית וביטחונית ולהשתמש בה כקלפי לחץ, אך המוסר הבינלאומי המודרני, אילוצים כלכליים, שיקולי יחסי ציבור ברמה הבינלאומית והחלוקה של העולם לזירות של אינטרסים אזוריים - מכתיבים כולם יחד את התנהלותן של מעצמות אזוריות ומדינות בעלות עוצמה. עם זאת, למדינת ישראל דילמה מיוחדת בכך שהאויבים שלה אינם ישויות מדיניות מסודרות המחויבות על ידי מוסר ונורמות בינלאומיות. אותם ארגוני הטרור הסובבים את ישראל אינם צד לאמנות בינלאומיות ואינם מצייתים לאותן נורמות הומניטריות.

כשחמאס משגר רקטות נגד האוכלוסייה האזרחית של ישראל, או משתמש באוכלוסייה הפלסטינית כמגן אנושי, הוא אינו נוהג על פי נורמות מקובלות ואינו סר לנורמות בינלאומיות הומניטריות המחייבות את העולם התרבותי. מה שעצוב עוד יותר הוא העובדה שהעולם התרבותי אינו דורש או מצפה מארגוני טרור לציית לאותן נורמות הומניטריות ומעדיף לעצום את עיניו מול ההפרות ואף לנסות לתרץ את ההפרות הללו באי אלו נימוקים והצדקות.

מול כל האתגרים הללו, ישראל חייבת להגן על עצמה בתבונה מדינית ולהיעזר בעוצמה שלה על מנת לפעול בדרכים העומדות בנורמות הבינלאומיות המקובלות. כמדינה מוסרית ותרבותית, ישראל לא יכולה להרשות לעצמה פחות מזה ולא יכולה לרדת לרמה של אותם הגורמים הסובבים אותה. 

הכותב הוא חבר בעמותת "מבטחי" – פורום מפקדים לאומי. כיום מנהל את התוכנית למשפט בינלאומי במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.