חלפו 77 שנים מאז מתה אנה פרנק מתשישות וממחלות במחנה הריכוז ברגן בלזן, וכעת נמצאו כביכול הוכחות בעזרת מחשבים וטכנולוגיה חדישה כי מי שמסר את משפחתה ואותה לנאצים היה מלשין יהודי. ה"גילוי" הסנסציוני הזה נעשה דווקא עכשיו, כאשר הגל האנטישמי באירופה, בעזרת תעמולת הכזב של האסלאם הקיצוני, חוזר שוב לאגדה הכל כך חביבה על מיליוני גויים המאמינים שהיהודים הלשינו על ישו ומסרו אותו לרומאים.
כל "חשיפת האמת" הזאת נעשתה באמצעות תקשורת שתכונתה העיקרית היא חיפוש שערוריות ופתרון תעלומות כביכול. כמה קל להאשים את היהודים "הרעים" ו"הבוגדניים" בגורלם המר של יהודים כמותם? אומנם בהולנד נאסרה בינתיים הפצת הספר שעניין זה הוא נושאו, מאחר שהיסטוריונים כינו את התחקיר והספר כ"גבב שטויות משמיצות", אולם הנזק ליהדות מחד, והתועלת לאנטישמים מאידך - כבר נעשו.
הדבר המזעזע ביותר בסיפור מקושקש זה הוא המקום שהקדישה העיתונות העברית שלנו בארץ לכך. כל העדים למעצרם של פרנק ומשפחתה נמוגו לאורך השנים, כולל המשטרה ההולנדית שהייתה שותפה לגסטפו, ההולנדים שעבדו במשרדו של אביה של פרנק; השכנים באותו בניין ובבניין האחורי הצמוד אליו, פקידי העירייה של אמסטרדם שבוודאי החזיקו רישומים עם כתובות היהודים בעיר, אנשי משרד הפנים ההולנדי שרשמו את המשפחה עם כניסתה להולנד כפליטים אחרי עליית היטלר לשלטון ב־1933, מכרים וחברים בני שלושה דורות – כל אלה מזמן אינם עלי אדמות.
אך כל ה"חוקרים" הדיגיטליים החדשים אינם זקוקים לעדויות – הם מסתמכים כנראה על דעתם הקדומה נגד יהודים ועל איזה פתק אנונימי משנות ה־60 שמישהו שלח לאביה של אנה, היחיד שנותר בחיים מהמשפחה, ובו נקבו בשמו של מלשין יהודי. אף אחד לא ראה את הפתק וצילומו גם לא פורסם בעיתונות, לא ידוע מי כתב אותו, אך זה כנראה לא מזיז לחוקרים הדגולים. לא ידוע אם אכן היה פתק או שאולי פוברק על ידי אנשים שרצו להגן על שמם הטוב של ההולנדים.
אך מדוע צריך להאמין לסיפור כזה? בהולנד היו ערב מלחמת העולם השנייה 140 אלף יהודים, ומהם נותרו רק כ־20 אלף איש. האם יהודים הלשינו על 120 אלף יהודים שהושמדו? לנאצים ההולנדים ששיתפו פעולה עם הגרמנים לא היה שום קשר לכך? לא הם וסביבתם גרמו לרצח? הוכח שאפשר היה גם לנהוג אחרת. גם אם נניח שיהודי "הלשין" על יהודי כדי לנסות ולהציל את משפחתו – עדיין מי שעצר את היהודים האלה הם ההולנדים, ומי שרצח אותם אלה הגרמנים, אך שלושה דורות אחרי השואה מי זוכר פרטים כאלה?
יש גורם נוסף שיש לקחת בחשבון: האדישות של מי שאינם יהודים ביחס ליהודים. השמאלנים ההומניסטים כביכול שישבו בפריז תוך אדישות מופגנת לגורל היהודים - סארטר וידידתו סימון דה־בובואר - לא אמרו מילה נגד היחס ליהודים. על כך כתב קאמי בספרו "הנפילה" את הדברים הבאים שחוקרי הספרות רואים בהם ביקורת כלפי התנהגותם של סארטר וסימון דה־בובואר בתקופת הכיבוש הנאצי.
בסיפור משוחחים שניים על מה שאירע ליהודים באמסטרדם, והאחד מספר: "אני גר ברובע היהודי, או ברובע שנקרא כן עד שבאו אלינו אנשי היטלר ופינו בו מקום. איזה מרחץ! 75 אלף יהודים שגורשו או נרצחו. הרי זה ניקוי בעזרת שואב אבק. מעריץ אני שקידה זו, אורך רוח שיטתי זה! כשאדם חסר אופי, ראוי לו שימצא לו שיטה!". בהקשר זה כדאי לזכור את תשובתו של סארטר לשאלתה של חברתו סימון דה־בובואר אם הוא חש שחרור עם סיום המלחמה, כאשר שוב התחילו המסיבות העליזות, והוא ענה לה: "כן, היה זה שחרור, אנחנו השתעממנו נורא בזמן הכיבוש".