שר האוצר ושר החקלאות הגיעו למסקנה שהם רוצים להפחית, עדיין לא לבטל, את שיעורי המכס המוטלים על ייבוא ירקות ופירות לישראל. הם קיבלו החלטה זו לאחר שנוכחו שהדיונים הפנימיים, גם ברמת הקואליציה וגם עם נציגי החקלאים, הגיעו למבוי סתום. שני השרים חשים חובה להוריד את מחירי הירקות והפירות בישראל, ולנוכח עבודת ועדה בין־משרדית, שהגיעה למסקנה שאין להטיל את האשם ביוקר הגידולים החקלאיים דווקא על הסיטונאים או רשתות המזון, הם החליטו להפחית את רמת ההגנה המכסית על ייבוא מזון לישראל.
עם הודעת ההחלטה של שרי האוצר והחקלאות על הפחתת מכסי המגן וחתימה על הצו הנחוץ, נוצרה התנגדות עזה. חבריי, העומדים בראשי ארגונים עסקיים והחייבים להגן על חבריהם, תקפו החלטה זו במונחים קשים של חורבן והרס, פגיעה בביטחון תזונתי, ואף פגיעה בקו ההגנה הביטחוני שלנו. הפליא יותר מהם שר החינוך לשעבר, ח"כ יואב גלנט, שתקף החלטה זו במונחים של "חיסול החקלאות", נפילת "האחיזה הציונית באדמות הלאום" וכן צעד שיגרום "לנטישת הקרקעות על ידי החקלאים היהודים המעטים המחזיקים את אדמות המדינה... וחדירת גורמים העוינים את חזון המדינה היהודית הציונית".
אז נשאלת השאלה: האם שיעורי המכס שנקבעו בעבר הרחוק על ייבוא גידולים חקלאיים לישראל על מנת להגן על החקלאות המקומית הם הדרך היחידה והנכונה לשמור על החקלאות?
דבר אחד ברור ואין חולק: איש לא רוצה לפגוע במגזר החקלאי בישראל. הכל מיטיבים להבין את החשיבות העליונה של החקלאות למדינה ואת הערך הגבוה שיש למגזר החקלאי בהרבה מובנים, אף שחלקו בתוצר הלאומי אינו עולה על 2%. אבל אי אפשר להתעלם מכמה נתוני יסוד פשוטים. מחירי הפירות בשנים שבין 2000 ל־2020 עלו ב־102% ומחירי הירקות ב־81%, בעוד שמדד יוקר המחיה כולו, להוציא דיור, עלה רק
ב־21%.
יש בישראל מגמת התייקרות במחירי הפירות והירקות. אף שהתרומה שלהם ליוקר המחיה בכללו היא מועטה, החשיבות של הוזלת מחירי הירקות והפירות אינה נמדדת רק ברכיב ההשפעה על יוקר המחיה; היא גם נמדדת במידת היכולת של השכבות החלשות להרשות לעצמן רכישת פירות וירקות בכמויות ההולמות צריכת מזון בריאותית עבור התא המשפחתי. כשאנו מעלים את מחיר הירקות והפירות בישראל, אנו פוגעים בשכבות החלשות.
הוויכוח אינו אם צריך להגן על החקלאים, הוויכוח הוא על דרך ההגנה. בעולם כולו מעדיפים להעניק תמיכה ישירה לחקלאי ולאפשר יותר תחרות. בדרך זו מי שנושאים בעול הם לא השכבות החלשות, אלא משלמי מס ההכנסה. זוהי דרך הרבה יותר נכונה חברתית. שר החקלאות הנוכחי, עודד פורר, אינו שולל את התמיכה בחקלאות; הוא מעוניין לפעול יחד עם החקלאים כדי לשמור על הדור הצעיר ולעודד את הדור הצעיר להשתלב בחקלאות, וכמו כן לשלב אמצעים טכנולוגיים מתקדמים יותר להעלאת הפריון.
בדיונים שהיו לי בעבר בנושא זה נוכחתי עד כמה אופי הוויכוח נגוע בשטחיות. אנשים קובעים עמדות עקרוניות קודם שהם לומדים באמת את הנושא. כשאיזשהו בר שיח הצביע על הסכנה שבהפחתת מכסים, ולא משנה אם היה זה מתחום העיתונות או איש ציבור או מי שאין לו קשר או אחריות לנושא, נהגתי לשאול אותו בפשטות אם הוא יודע מהם שיעורי מכס המגן הנהוגים כיום בישראל על ייבוא גידולים חקלאיים.
אף אחד מהם לא יכול היה להשיב לי. הם פשוט לא יודעים. ביקשתי שיאמרו לי מה להערכתם הוא גובה המכס המוטל כיום על ייבוא עגבניות. כמה מהם תחת לחץ העריכו אותו ב־20%, 30% או 40%. כשתיקנתי אותם ואמרתי להם שגובה המכס הוא 272%, הם מאוד הופתעו; וכשהם שמעו שגובה המכס על ייבוא בצל טרי הוא 298%, עלתה פליאתם. כשהם שמעו שהמכס על ייבוא שום טרי הוא 340%, הם כבר היו מוכי תדהמה.
אי אפשר להתעלם מהעובדה שאלה הם שיעורי מכס דרקוניים ואנכרוניסטיים. זו כבר לא הגנה מכסית בשיעורים סבירים.
כלכלת ישראל החלה לעלות על דרך המלך לאחר שבעקבות התוכנית הכלכלית של 1985 פתחנו את המגזר העסקי המוגן לתחרות עולמית. נכון הוא שמגזר החקלאות אינו יכול להיחשף לחלוטין לתחרות עולמית, אבל אין מדובר בביטול ההגנה. מדובר בשינוי דרך ההגנה ובאופן שההוזלות יגיעו לשכבות החלשות. אי אפשר להתייעל באמת אם אין תחרות.
מוטב מאוד שאת הוויכוח על דרך הוזלת מחירי הגידולים החקלאיים והענקת תנופה מחודשת למגזר החקלאי ננהל לא על דרך ההפרזה ובהתרעות על חורבן והרס, אלא בדרך של דיון יסודי יותר עם הצגת חלופות נכונות. התכלית הסופית היא להוזיל מוצרי בריאות לתא המשפחתי תוך עידוד מגזר החקלאות.