עם הפלישה של רוסיה לאוקראינה לפני חודש, כיו"ר הסוכנות חשתי תחושות דחיפוּת ופחד. ידעתי כי 200 אלף איש מאחינו בסכנת חיים. הידיעה על הפלישה תפסה אותי בעודי במשלחת לדובאי עם מנהיגים יהודים מארצות הברית. עברתי לרכב המלווה והתחלתי לנהל משם חמ"ל מאולתר.
ניהלנו מרתון נגד מחוגי השעון למען הצלתם של המונים שכלל הזמנת מטוסי נוסעים; השכרת אלפי חדרים בבתי מלון בפולין, רומניה והונגריה; גיוס פעילים דוברי רוסית, שליחים לשעבר שיצאו לפעילות דחופה; השגת מזון וציוד; תיאום מול גופי הביטחון; והקמה מהירה של מוקד חירום, שאליו מגיעות בכל יום אלפי שיחות מישראל ואוקראינה.
האם מדינת ישראל צריכה להיות אי מבטחים גם עבור פליטים שאינם זכאי חוק השבות? על שאלה זו לא מתפקידי להשיב. אני אמון על פריסת שטיח לרגליו של כל יהודי המבקש לעלות, מאונס או מרצון. לישראל הגיעו עד כה 2,500 פליטי מלחמה מאוקראינה שהם זכאי חוק השבות. 4,000 נוספים חוסים תחת אחריותנו בבתי מלון במדינות מזרח אירופה. עוד כ־20 אלף הביעו רצון להגיע לישראל כעולים.
בשבת הצמודה לפלישה הרוסית התקבלה הוראה לפנות מאוקראינה את השליחים החינוכיים. צוותים שלנו עברו במהלך השבת בכל כפר ועיר, מודיעים לשליחים שעליהם לארוז בבהילות כי במוצאי השבת הם חוזרים לישראל. בשבת שאחריה התקבלה הוראה של משרד החוץ לפנות מטעמים ביטחוניים גם את שליחי הסוכנות והנציגות הדיפלומטית. רק בהמשך הותר לאנשינו לחזור ללבוב.
לפני שבועיים נסעתי ממעבר הגבול בפולין אל מעבר הגבול באוקראינה. בשטח המפורז שבין שתי המדינות חלפנו על פני מאות נשים וילדים, הולכים בידיים ריקות אל הכלום. התפללתי עבורם שיימצא להם מחסה זמני ושיוכלו לשוב לבתיהם לאחר המלחמה. צעירה שסבתה נמצאת באחד ממחנות הפליטים בגבול אוקראינה־פולין פנתה אלינו, מוטרפת מדאגה לגורל סבתה.
שליח הסוכנות היהודית קיבל את שמה ותמונתה של הקשישה וסרק את המחנה פיזית עד שזיהה אותה על פי תמונתה. הוא הבטיח לה את חסותה של מדינת היהודים. שעה אחר כך פגשתי אותה, אישה מרשימה בת 84 שנסה מביתה המופגז. כשהביטה בי בעיניים לחות ושאלה: "אתם לא תעזבו אותי כאן, נכון?", הבנתי את המשקל המונח על כתפינו.
כחודש אחרי פרוץ המשבר המאיים לשנות את העולם, אנחנו במוסדות הלאומיים מסמנים נקודה בציר הזמן של שיבת ציון: מהשעה שבה היישוב העברי הבין שעליו לקלוט מאות אלפי עולים; דרך מבצע מרבד הקסמים להעלאת יהודי תימן ומבצע משה להעלאת יהודי אתיופיה, ועד נפילת מסך הברזל בברית המועצות שהביאה לעלייתם של מיליון מאחינו.
הישראלים יודעים להתגייס למען משימות לאומיות. בשבוע הקרוב נקלוט אלפי עולים חדשים שיעשירו את החברה שלנו בצבעים חדשים. ואנחנו הרי קיבוץ גלויות, מעטים מאיתנו אינם נושאים עמם את חוויית העלייה: עלינו לארץ; ואם לא אנחנו – הורינו; ואם לא הורינו – סבינו או סבותינו. זה הזמן שלנו לחבק את העולים, למצוא היכן אנחנו יכולים לעזור להם להיקלט, להרחיב מולם שפתיים בחיוך, ולומר: ברוכים הבאים הביתה.
הכותב הוא יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית ויו"ר בפועל של הסוכנות היהודית