יום העצמאות שנחגג בשבוע שעבר הביא בעקבותיו הודעות עידוד הבאות ללמד עד כמה השתפר מצבנו וכיצד התחזקנו מאז הימים הקשים שבהם הוקמה המדינה. הרצח הנורא במוצאי החג שימש תזכורת כואבת למאבק הממושך בינינו לבין הפלסטינים. לפיכך, במקביל לנעשה בצד שלנו, כדאי לבחון כיצד צמח הצד הפלסטיני.

גולדה מאיר, כשהייתה ראש ממשלת ישראל, אמרה בשעתו כי אין עם פלסטיני. בריטניה, שהייתה בעלת המנדט על ארץ ישראל, קראה למדינה "פלסטיין" ובסוגריים כתבה בראשי תיבות ארץ ישראל (א"י). גם היהודים וגם הערבים, שהיו נתיני פלסטין המנדטורית, נשאו פספורט פלסטיני (על סמך זאת טענה גולדה שהיא עצמה פלסטינית). בהחלטה המפורסמת של האו"ם מה־29 בנובמבר 1947, דובר על חלוקת הארץ לשתי מדינות: יהודית וערבית. בשום מקום לא דובר על מדינה פלסטינית. כידוע, הערבים דחו את ההחלטה ופתחו במלחמה, מלחמת העצמאות.

בעקבות מלחמה זו חולק שטחה של ארץ ישראל המערבית בין ישראל (בתחום "הקו הירוק"), מצרים שהשתלטה על רצועת עזה מבלי לספחה, וירדן שכבשה את מזרח ירושלים ואת הגדה המערבית וסיפחה אותם. איש לא חשב על מדינה פלסטינית, גם לא ירדן ומצרים, שכבשו חלק נכבד מהשטחים שהיו מיועדים למדינה זו.

כעבור כ‏־20 שנה פרצה מלחמת ששת הימים, שבה זכתה ישראל בניצחון הגדול ביותר בתולדות העם היהודי, כשגברה על מצרים, ירדן וסוריה, וכבשה את סיני, את הגדה המערבית ואת רמת הגולן. אולם למלחמה זו היו מנצחים נוספים, שלא נטלו בה חלק – יאסר ערפאת, דמות שולית באותם ימים, והרעיון הפלסטיני. הניצחון הישראלי גרם לכך שהציבור הפלסטיני, שהיה מפוזר בין שלוש מדינות: ישראל, ירדן ומצרים (ובמחנות פליטים בסוריה ובלבנון) נכלל לפתע, ברובו הגדול, תחת שלטון אחד, השלטון הישראלי.

שר הביטחון הדומיננטי, משה דיין, החליט על פתיחת הגבולות בין ישראל, הגדה המערבית ורצועת עזה. הישראלים הלכו לאכול חומוס בשכם ולהתרחץ בים של עזה. ואילו הפלסטינים בישראל, בעזה ובגדה המערבית יכלו כעת להיפגש אלה עם אלה, לגלות קרבת משפחה, ליצור קשרי נישואים (לרבות נישואים פוליגמיים של בדואים בנגב), ולגבש את העם הפלסטיני. הייתה זו דוגמה קיצונית ומובהקת של חוק התוצאות הבלתי צפויות – תוצאות הניצחון הישראלי במלחמת ששת הימים.

הסרת הגבולות בין כל חלקי ארץ ישראל המערבית יצרה תופעה כלכלית נוספת: עבודה פלסטינית, שסייעה לפלסטינים להעלות את רמת חייהם. לישראלים היא סיפקה כוח עבודה זול, אבל מחירה הביטחוני הוכח ככבד מאוד (הפיגוע הנורא באלעד הוא חלק מהמחיר), ויש לו תרומה נכבדה לסכנת המדינה הדו־לאומית הניצבת לפתחנו.

הסכם השלום של בגין עם מצרים כלל הסכמה מצד ישראל לאוטונומיה לפלסטינים. סאדאת החכם השאיר לישראל את רצועת עזה. היה זה "הישג" מרכזי של בגין בחוזה השלום. בדרך זו נותר בעינו האיחוד הפלסטיני תחת שלטון ישראל.

וכך, בצד התחזקותה של ישראל, התחזק גם הרעיון הפלסטיני. שלב דרמטי נוסף התרחש לאחר שראש הממשלה שמיר דחה את הניסיון להגיע להסדר עם ירדן ביחס לגדה המערבית. ירדן ויתרה על השטח, והפלסטינים תפסו את מקומה. כך השתחררו גם ירדן וגם מצרים מהבעיה הפלסטינית. פצצת הזמן הזו נותרה כולה בידי ישראל, שלאחר פרוץ האינתיפאדה עשתה את הטעות הקשה של הסכם אוסלו, שהביא לכאן את ארגוני הטרור ואת הסכם "עזה ויריחו תחילה". עזה הפכה חממה למחבלים, שהחלו לירות רקטות לעבר עוטף עזה עוד לפני פינוי הרצועה.

מבצע חומת מגן הוגבל לגדה המערבית. פינוי רצועת עזה נעשה מבלי שנשמרה לישראל יד חופשית לפעול בתוכה כנגד הטרור. כעבור זמן לא רב השתלט חמאס על הרצועה, וזכה בשלטון על קרוב ל־2 מיליון פלסטינים. במבצע עופרת יצוקה התגלה חמאס בכל חולשתו ולא היה קושי לחסל את שלטונו. אהוד ברק, שר הביטחון בממשלת אולמרט, חסם אפשרות זו, חרף העובדה שחייב היה להיות ברור שמדינת ישראל איננה יכולה להרשות לעצמה קיום מדינת טרור בדרומה. בנימין נתניהו הבטיח להפיל את שלטון חמאס, אך מיהר להפר את הבטחה זו. במקום זאת העדיף לשחרר למעלה מאלף מחבלים בעסקת שליט, ובהם יחיא סנוואר, השולט כעת בעזה ומאיים על ישראל.

אינטרס כפול

מאז התחזק חמאס מבחינה צבאית ואף פיתח רקטות המגיעות לתל אביב, לנמל התעופה בלוד ואף מעבר לכך. ונתניהו, במקום לפעול להפלתו, בחר לשלם לו דמי חסות, שמגבירים את כוחו אך לא מונעים ממנו לאיים על ישראל, ואף לירות לעברה, מדי פעם, רקטות ובלוני תבערה.

הממשלה הנוכחית ממשיכה באותה מדיניות של תשלום דמי חסות, אם כי בצורות אחרות. למעשה, אפילו הכנסת פועלים מרצועת עזה היא צורה של דמי חסות, המעניקה יתרון כלכלי לאויב תמורת שקט חלקי וזמני, ומציבה בפני ישראל את כל הסכנות שבעבודה זו. ניתן גם להניח שחמאס דואג לגבות חלק משכר הפועלים ולהשתמש בכסף להעצמת כוחו הצבאי.

לכל זה מצטרפת הסכנה של איראן, המתקרבת לנשק גרעיני, ולהערכתי ישראל לבדה לא תוכל באמצעים צבאיים למנוע זאת. התמיכה האיראנית בחמאס מגבירה את הסכנה של עימות מקביל בשתיים או בשלוש חזיתות, שיהיה מלווה במהומות בשטחים המוחזקים בידי ישראל ואולי אף בחלקים מתוכה.

במישור הבינלאומי זכתה ישראל ביתרון באמצעות הסכמי אברהם. למרות זאת, התמונה הבינלאומית איננה מרנינה. בעולם המערבי, בארה"ב ובאנגליה, גוברים הקולות נגד המצב הבלתי נסבל ביהודה ושומרון, שבו כפופים פלסטינים חסרי זכויות אזרח למשטר צבאי, שעה שהמתנחלים נהנים מזכויות מלאות. הדור היהודי הצעיר בארה"ב חדל, בחלקו הגדול, להזדהות עם ישראל, ובאוניברסיטאות נשמעים קולות המגלים "הבנה" לטרור הערבי ואף קוראים לחרם על ישראל. ישראל הגיבה בחקיקת חוק החרם וחוק יסוד "ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי". חוקים מיותרים אלה לא רק שלא חיזקו את מעמדה של ישראל, אלא גרמו נזק ניכר במישור ההסברתי והבינלאומי.

המפלגה הדמוקרטית בארה"ב מפוצלת בענייננו. ההנהגה עדיין תומכת בישראל, אך גם היא מתנגדת לבנייה ולהתנחלות בשטחים, ואילו בדרגי הביניים במפלגה לא חסרה עוינות ממש לישראל. אנחנו עדיין רחוקים מסנקציות, והאיום של הליכים בהאג, מופרך ככל שיהיה, גם הוא עדיין רחוק. אבל הזמן איננו לטובתנו. ובינתיים ישראל ממשיכה לנהוג בעיוורון מוחלט. ההתמודדות עם הפלסטינים נעשית מתוך ראייה לטווח קצר: "לנהל את הסכסוך", להחזיקו על אש קטנה, לשלם דמי חסות, להעניק הקלות מדי פעם, ולפעול במידת אינטנסיביות משתנה נגד טרוריסטים ומסיתים. העיקר להשיג רגיעה זמנית – עד לפיצוץ הבא.

האינטרס הישראלי הוא כפול: להשיג הסדר עם הפלסטינים, שיבטיח פירוז הגדה המערבית והפסקת שלטוננו עליהם, ולהגיע להפרדה עם הפלסטינים (כולל סיום הדרגתי של עבודתם בתחומי המדינה). המצב בגדה המערבית הוא בלתי נסבל, לא רק עבור הפלסטינים אלא גם עבורנו. הסכם כזה, בצירוף הפרדה, ימנעו את הסיכון, הקיים כרגע אולי רק בטווח הארוך, של משבר במישור הבינלאומי, ויצמצם את הסיכונים הביטחוניים. ואפילו הסיכון האיראני, המושתת לפחות בחלקו על רצון להתערב בנושא הפלסטיני, יפחת במידה משמעותית. תפחת גם הסכנה הגדולה לא פחות של הפיכתנו למדינה דו־לאומית.

אולם למרבה הצער הפוליטיקה הישראלית שקועה בהישרדות ובמאבקים יומיומיים, ואין מי שמסוגל להתמודד עם הבעיות החמורות הנראות כרגע מעבר לאופק.