אף מדינה אינה מצופה להיות צדיקה יותר מהאפיפיור. על אף ביקורות לא מעטות שמפנים גורמים ישראלים כלפי מדינות העולם ותמיכתם בגופים החשודים בקשריהם לארגוני טרור (במקרים רבים בצדק), קשה להפנות אצבע מאשימה במקרים בהם העמותות המדוברות מאוגדות כדין בישראל.
מדינות, קרנות או חברות מערביות המבקשות לממן ארגונים לא ממשלתיים מצופות לבצע בדיקת נאותות. הציפייה, המוסרית והמשפטית, היא שנבדקת האפשרות שמדובר בארגון קש לפשע או לטרור. ארגונים לא ממשלתיים היא פלטפורמה נפוצה לפעילות מהסוג הזה, והחשש גדל ככל שמדובר בארגון שמקורו במדינה פחות מתקדמת בה מנגנוני שלטון ואכיפת החוק גם הם פחות מתקדמים.
משמע, עומק והיקף הבדיקה שיש לבצע לפני התקשרות עם ארגון צרפתי לצורך הדוגמא, אינו שווה לזה הנדרש עם ארגון סורי. האמון במערכת המשפט והבנקאות הצרפתית הוא כמובן גבוה יותר.
הדבר נכון גם בישראל הדמוקרטית, המערבית והמתקדמת. מערכת שלטון החוק שלנו מוערכת מאוד ומערכת הבנקאות נהנית מהדירוג הגבוה ביותר.
כל זה לא מתקיים כמובן ברשות הפלסטינית, כך שארגונים פלסטינים המבקשים תמיכה ומימון יתקלו לרב בקשיים גדולים יותר מאשר אלו בהם יתקלו ארגונים הרשומים ופועלים בישראל.
בישראל, עם זאת, מתקיים גם קריטריון נוסף, לפחות על פניו – הוא המלחמה בטרור. גם בנושא זה קיימת אקסיומה ברחבי העולם המניחה שאם היה מקום לחשד בקשרי טרור, הרי שישראל לא הייתה מאפשרת לארגון להמשיך להתנהל. אנו נתקלים לא מעט במציאות הפוכה, קרי מקרים בהם בישראל מכריזים על ארגון מסוים כארגון טרור ומדינות העולם לא ממהרות ללכת בעקבותיה, כלומר הרף הישראלי נתפס כגבוה יותר מאשר זה שלהן. אם כך, הרי שהמסקנה ברורה – אם הארגון פעיל בישראל מזה שנים הרי שאין טעם לחשוד בו, שכן ישראל העניקה לו הכשר.
על אף הפשטות בטיעון, הרי שהמציאות הדמוקרטית בישראל מורכבת הרבה יותר. בישראל רשומות יותר מ-40,000 עמותות ואין אפשרות לעמוד על טיבן באופן שיטתי ויסודי. רשם העמותות בוחן התנהלות כלכלית לפי קריטריונים יחסית פשוטים, ואין לו את הכלים לבחון כיצד מנוצלים הכספים בפועל, איזה פעילות מנהל הארגון ואיזה קשרים הוא מקיים עם אחרים. גם במשטרה ובשב"כ לא מופעלים כלים מיוחדים לבחינת פעילותן השוטפת של עמותות. במקרה בהן עולה חשד, ישנם כלים משפטיים לבחינתו כמובן.
מעבר לכך, הרי שהרף הפלילי ואפילו המנהלי במדינה דמוקרטית הוא גבוה מאוד. בכל חברה מתוקנת חשוב שישמר ההבדל בין ארגונים שפועלם אינו חיובי בעיני הממשל, אבל הוא אינו בלתי חוקי ולכן מותר, לבין אלה המוגדרים על ידו כפושעים או מממני טרור. בישראל למשל ישנן לא מעט עמותות המקדמות את תנועת החרם, מייצגות מחבלים או מהדהדות את הנרטיב האנטי-ישראלי. כל זה אולי לא רצוי בעיני חלקנו, אבל בהחלט חוקי.
וכאן באה לידי ביטוי בעיה נוספת, העובדה שנגד ארגונים אלה לא מופעלת סנקציה משפטית לא אומרת שאין על מדינה, קרן או חברה מסחרית המעוניינת לשתף איתם פעולה, לבחון אותם לעומק. שיתוף פעולה, בוודאי כזה אשר מעניק במה ציבורית נרחבת, לגיטימציה ומימון משמעותי אינו צריך להימנע רק ממי שחצה את הרף הפלילי, אלא גם מאלה המקדמים במטרותיהם ופועלם ערכים שלייליים של שנאה ואלימות, או באופן ספציפי אנטישמיות וטרור.
ניקח לדוגמא את עמותת חאמלה - המרכז הערבי לפיתוח המדיה החברתית. חאמלה היא עמותה הרשומה בישראל ועל כן היא נהנית משרשרת החסינות כאמור. עם זאת, בבחינת פועלה של חאמלה ניתן למצוא האדרת מחבלים, תמיכה בחרם נגד ישראל וגם תמיכה באינתיפאדה. בנוסף, ניתן למצוא קשרים של עובדים וחברי דריקטוריון עם ארגונים המוכרזים בישראל כארגוני טרור, כגון אל-חאק ואדאמיר. בכנסים של חאמלה משתתפות לעיתים דמויות הידועות גם כן בקשריהן לארגונים מוכרזים. בקצרה, על פניו נראה כי מדובר בארגון עם קשרים לטרור או לכל הפחות כזה שפועל להביא לתמיכה בטרור והאדרתו.
במקביל, מסתבר שארגון חאמלה נבחר על ידי פייסבוק להיות מעין שותף מיוחד של החברה. סטאטוס זה מעניק לארגון לא רק מימון לא מבוטל, אלא גם את הכוח להשפיע על מדיניות החברה בנושאים של שיח שנאה. בפייסבוק לא יודעים (במקרה הטוב) שהם נתנו לחתול האנטישמי לשמור על השמנת. אם זה לא מספיק גרוע, בימים אלה מתקיים כנס של חאמלה, בו ישתתפו מגוון דוברים ובניהם אנשים להם קשרים לטרור, אך גם דוברים משמעותיים מטעם ענקיות הרשת כגון פייסבוק וטוויטר.
יש למצוא פתרון לשבירת מעגל הקסמים הזה. אין ספק שעובדת פועלה של חאמלה בישראל מעניקה לה נראות לגיטימית. מאידך, הרי שלא צריך להגיע עד כדי חציית רף פלילי בכדי לצפות מחברה כמו פייסבוק לא להעניק ממון ולגיטימציה לארגון המקדם שנאה ואלימות או לכל הפחות, שלא ינתן להם הכוח להגדיר מהי שנאה ואלימות ברשת החברתית הגדולה בעולם.
עו"ד יפעה סגל הייתה ראש הלשכה של שגריר ישראל בארה”ב. ב-2015 הקימה עו”ד סגל את הפורום המשפטי הבינלאומי אותו ניהלה עד שעזבה לוושינגטון.