עד לטבח שבוצע בנמל התעופה בלוד ב־30 במאי 1972 בידי שלושה מחבלים יפנים, התנהלה מדינת ישראל בתחום בטיחות התעופה בדומה לדרך שבה ארצות הברית ואירופה נהגו עד לאירועי 11 בספטמבר 2001. מערכת הביטחון הישראלית חטאה עד אז במתן עדיפות לזכויות הפרט על פני ביטחון המדינה, בזחיחות, בחוסר ערנות.

באותו יום הגיעו שלושה נוסעים יפנים, לבושים בקפידה ומשדרים נימוסים ואדיבות, בטיסה מסחרית, שלפו לפתע מכבודתם תתי־מקלע והחלו לרסס ללא אבחנה לכל עבר. הם הותירו על רצפת הנמל 24 גופות וכ־80 פצועים מדממים באחת ממתקפות הטרור הקשות ביותר שידעה המדינה. עם ההרוגים נמנו שמונה ישראלים, ובהם חתן פרס ישראל למדעים פרופ' אהרון קציר, אחיו של פרופ' אפרים קציר, לימים נשיא המדינה. בין יתר הנרצחים היו קבוצת צליינים מפורטוריקו ואזרחית קנדית.

שלושת הטרוריסטים השתייכו לארגון קטן בשם "הצבא האדום היפני", שהוקם שנה קודם לטבח כשיעדיו כוונו כלפי העולם המערבי. חברי הארגון דבקו באידיאולוגיה מהפכנית אלימה שביקשה לשנות את הסדר העולמי מקפיטליסטי לקומוניסטי. הארגון קשר קשרים הדוקים עם הארגון הפלסטיני "החזית העממית" בראשות גורג' חבש, והאחרון ניצל את היותם אזרחי מדינה ידידותית לישראל על מנת לבצע מגה־פיגוע בנמל התעופה הישראלי.

ומדוע שנחשוד ביפנים? האימפריה היפנית תמכה בהצהרת בלפור כבר ב־1919, ארץ השמש העולה תמכה בציונות ובמדינת ישראל, הייתה מהמדינות הראשונות שחתמו על קשרי מסחר מלאים עם ישראל כבר ב־1952, ומי העלה בדעתו שחבורת צעירים שגדלה על ערכי הפציפיזם היפני שלאחר מלחמת העולם השנייה תבצע פיגועי התאבדות ומתקפות טרור זוועתיות כאלה? וכך זהותם התמימה של המחבלים, לצד נכונותם להקרבת חייהם בימים שבהם מחבלים מתאבדים עוד לא היו תופעה מוכרת, סייעו ביתר שאת להצלחת המשימה.

מעשיהם של יסויקי יאסודה וטקאשי אוקודאירה שנהרגו באירוע, ושל קוזו אוקמוטו שנלכד ונשפט למספר מאסרי עולם - גונו בחריפות על ידי ממשלת יפן. אביו של אוקמוטו אף תבע בנחרצות מראשת הממשלה דאז גולדה מאיר להוציא את בנו להורג על "שהמיט אסון על המשפחה והמדינה".

ממשלת ישראל איבדה בן רגע את תמימותה הביטחונית. כמו גם בשאר המתקפות על התעופה הישראלית, הובילה המתקפה להיערכות שונה, קפדנית וחשדנית - כזו המעדיפה את ביטחון המדינה על פני זכויות הפרט. כעס ותלונות של נוסעים בארץ ומחו"ל נדחו בנימוס, ולא השפיעו על סידור העבודה. אם באותו המקרה, נושא הנשק היחיד בטרמינל היה עובד מכס שנשא אקדח שאינו שמיש, הרי שלאחר הטבח נכתבה תורה חדשה שכללה בידוק מלא, אבטחה בתוך המטוסים, שמירת שטח סטרילי בטרמינלים ותפירת "חליפת ביטחון" ספציפית לכל שדה בעולם על פי מידת מסוכנותו.

את שיטות העבודה והצלחתן ניתן לראות עד היום, 50 שנים אחרי, לא רק בנתב"ג, אלא גם בנמלי אוויר רבים בעולם, שם אימצו וחיקו את מתודת הביטחון הישראלית. המוטיב האירוני הוא שמדינות וציבורים שנהגו לקטר, להתלונן ולמחות כנגד השיטה הישראלית, מיהרו לאחר 11 בספטמבר לאמץ את אותה שיטה בדיוק. 


הכותב הוא מרצה באקדמית גליל מערבי ומחבר הספר "סערת עלי ארצי – אירועים שהסעירו את ישראל"