לאחרונה אישרה הכנסת בקריאה טרומית את הצעת החוק שלפיה דגל אש"ף לא יונף במוסדות המדינה, כולל באלה הנתמכים על ידי המדינה. אלא שעל פי הדיווחים, אנשיו של ראש הממשלה החליפי, יאיר לפיד, העבירו את המסר המרגיע לנציגי רשימות השמאל־ערבים כי לא יהיה המשך לתהליך החקיקה של הצעת חוק זאת.
עדיין לא ברור לי מה באמת מסלולו הפוליטי של לפיד האוהב להיקרא "מרכז" – אך תומך באופן עקבי בצעדים המחלישים את העמדה היהודית. כך למשל, עד היום לא שמענו מפיו הכחשה לדיווח שלפיו כשנשיא ארצות הברית ביידן יגיע לארץ, הוא צפוי לסייר בירושלים המזרחית ללא ליווי ישראלי רשמי.
אני תוהה אם הוא הביע התנגדות לצעד כזה, שאינו ראוי מצד ארצות הברית ופוגע במעמדה הריבוני של ישראל בירושלים המאוחדת. הייתי מצפה כי לפיד יתייחס לנושא וינקוט צעדים כדי למנוע מביידן צעד הנוגד את הכרת ארצות הברית בירושלים המאוחדת כבירת מדינת ישראל. לפיד לקח על עצמו בממשלה הזאת תפקיד של מי שמסדר הכל במנטרה שזה "לטובת האזרחים" כביכול, אך אני מניח שהוא יהיה גרוע מבנט כי לבייס שלו אין אספירציות ומטרות ציוניות ברורות, ונדמה כי הוא סומך על האדישות הפוליטית של בוחריו המעדיפים אולי כוכב טלוויזיה.
בשבועות האחרונים שכך מעט השיח המתמשך סביב הדרישה ל"תיקונים" כביכול בחוק הלאום כדי לכלול בתוכו את ערך ה"שוויון" שיעשה כביכול את כולנו "שווים", אך "שווים" באיזה מובן? הרי הערבים כבר נהנים משוויון בזכויות הפרט, הניתנות להם כאן בשפע שאינו מאפיין אף מדינה ערבית. מבחינה כלכלית ואקדמית, נהנים הערבים הישראלים מכל הזכויות האזרחיות בארץ, ואף יותר מכך.
כבר בגיל 18 הם יכולים להתחיל לימודים במוסדות האקדמיים מבלי ששירתו בצה"ל. לכן כשבשמאל שלנו - מרצ והרשימה המשותפת - מדברים על "שוויון", אני תוהה אם כוונתם הסמויה היא להתחלק בבעלות על מדינת ישראל, דהיינו שהמדינה לא תישאר יהודית כפי שהוכרז במגילת העצמאות ובחוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, אלא תהיה דו־לאומית. אולי לאחר שישיגו גם מטרה זאת, הם ימשיכו לפעול להפיכתה לערבית בלבד.
הנפת דגלים מסיבית פירושה דרישה לביטול מעמדו של דגל המדינה כפי שקובע חוק היסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. אני חושש שהדורשים תיקונים בחוק הלאום אינם מתכוונים לשוויון בין האזרחים, אלא לשוויון בין הלאומים בבעלות על המדינה. ערך השוויון נקבע במהפכה הצרפתית בסיסמה הצרפתית השוויונית "חירות, שוויון, אחווה", אך ערכים אלה לא סתרו את לאומיותה של צרפת, שהייתה ונותרה צרפתית בלבד.
יהודים שישבו בצרפת לא דרשו שצרפת תהיה גם יהודית. כולם שם הכירו בכך שאין שוויון בזכויות הבעלות על המדינה. לא זה השוויון כביכול שדורש השמאל הפוסט־ציוני שלנו עם הערבים, אלא כאמור אני דואג שהם דורשים בעלות על המדינה. את זאת הם לא יקבלו אפילו אם יהפכו לרוב בישראל. בדיוק כפי שבן־גוריון הכריז על ייסוד מדינת היהודים, כאשר הרוב בה לפני מלחמת השחרור היו הערבים. אין מקום לשום פשרה בעניין זה.