בימים אלו תלוי ועומד בבית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים, ערעורה של הח"כית וסגנית השר לשעבר פאינה קירשנבאום, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב. קירשנבאום, כזכור, הורשעה בלקיחת שוחד, במרמה והפרת אמונים, בהלבנת הון ובעבירות מס שונות, ונגזר עליה עונש חריג וחסר תקדים בעבירות כאלה: עשר שנות מאסר, בנוסף לקנס בגובה 900 אלף שקל.
בעמדת התביעה, שאומצה במלואה על ידי בית המשפט המחוזי, נאמר בצדק שקירשנבאום העבירה כספים קואליציוניים לגופים שונים, בכפוף לבקשות של אנשים שהיו עמה בקשר קרוב. אלא שאני בא לטעון כי בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, זאת הייתה הדרך הכמעט יחידה לקבלת כספים קואליציוניים. כך נהגו כולם בלא יוצא מן הכלל. מכאן שמדובר במקרה הטוב בהרשעה תקדימית, מה שמחייב ענישה נמוכה עשרת מונים ממה שהוטל. במקרה הפחות טוב מדובר באכיפה בררנית, שהיא כידוע עוול אסור במשפט בכלל ובמשפט הפלילי בפרט.
לפני שנצלול לפסק הדין עצמו, יש להזכיר כי כספים קואליציוניים הגיעו לעולם מיד עם הופעתו של הפוליטיקאי הראשון. עסקינן בתופינים, שאותם רשאי פוליטיקאי לחלק לגופים שונים, מחוץ לספר התקציב. אכן, יש הטוענים בלהט שמדובר ברעה חולה, שטוב אם תעבור מן העולם. אולם לעת הזאת היא קיימת וספק רב אם תיעלם מחיינו בקרוב.
זאת התורה על רגל אחת, אך הפרקליטות שגתה והתקינה כתב אישום שביקש לעשות גזירה שווה בין כספים קואליציוניים ובין תקציבים ציבוריים "רגילים", המחייבים הקצאה שוויונית והוגנת. למרבה הצער בית המשפט נעתר לדרישת הפרקליטות.
הנחת מוצא שגויה זו הובילה בהכרח לתפיסה שהקצאת כספים קואליציוניים למטרות פרטניות ולגופים ספציפיים, לפי שיקול דעת הגורם הפוליטי, היא עבירה על החוק. נדמה שדי בנתון העובדתי הבא, כדי להבין שמעשיה ופעולותיה של קירשנבאום היו חזון נפרץ, בבחינת המצב הנורמטיבי בתקופה הרלוונטית, וכי לא נפל בהם שום פגם פלילי. רק בשנת 2015, ולאחר ובעקבות פתיחת החקירה בעניינה, הוציא מלפניו היועץ המשפטי לממשלה הנחיה (1.1801), המגדירה וקובעת מחדש את דרך ואופן חלוקת הכספים הקואליציוניים.
על דרך הכלל, שינוי כללים מחייב ענישה מכאן ולהבא, נוכח החובה למודעוּת או למחשבה פלילית. אלא מה, מסיבות לא ברורות, חלקן מעלות ארומה לא נעימה של רדיפה, בכל הקשור בקירשנבאום החליטו בפרקליטות כי ייקוב הדין את ההר וכי היא תהווה מקרה בוחן, למען יראו וייראו. אין אלא להצר על התנהלות שכזו.
אף על פי שההנחיות המחייבות יצאו לאחר חלוקת הכספים, ושחברי הכנסת ובכלל זה ח"כ לשעבר קירשנבאום לא יכלו היו לדעת עליהן, החליט מי שהחליט להגיש את כתב האישום. זאת בטיעון שחלוקת הכספים נעשתה שלא כדין.
כלל ידוע בשיטה המשפטית הנהוגה במקומותינו, שאותו שאלנו מן התלמוד הבבלי, הוא ש"אין עונשין אלא אם כן מזהירין". אלא שבמקרה דנן, נדמה כי התהפכו היוצרות אצל העוסקים במלאכה בפרקליטות: האדם נענש, אך האזהרה והאיסור הגיעו מאוחר יותר.
נוכח חומרתם של הדברים והעוול הנורא הזועק מהעונש חסר הפרופורציות שהוטל, חייבים לשאול ולתהות: אם רק לאחר שנות דור של חלוקת כספים קואליציוניים בדרך מסוימת יצאו הנחיות חדשות, האוסרות על הליכה בדרך זאת, כיצד ניתן להרשיע את אלו שכבר יצאו לדרך מבלי שראו, שמעו ו/או היו מודעים לאותו איסור?
למה הדבר דומה? לאדם הנוסע בדרך מסוימת לעבודתו במשך שנים. יום אחד, בלי להודיע, החליטה העירייה להציב שלט אין כניסה באותה הדרך. היעלה על הדעת שהמדינה גם תעניק קנסות לאותו אדם עבור כל אותן שנים שבהן נהג בדרך, בנימוק שעתה הדבר אסור? ברור שהתשובה לכך היא לאו מוחלט. אבל כך בדיוק פעלה הפרקליטות במקרה דנן. מדובר בשינוי כללי המשחק תוך כדי משחק. אך חמור יותר, מדובר בענישה בררנית רק כלפי יחיד שלא ידע ולא יכול היה לדעת על השינוי.
אם כל חטאת
גם הטענה שאימץ בחום בית המשפט המחוזי, שלפיה אסור היה על קירשנבאום להעביר כספים בכפוף לבקשות של אנשים המוכרים לה, מצביעה על חוסר ניסיון והיעדר ידע של העוסקים במלאכה בפרקליטות. להווה ידוע כי עתה כבעבר, חלק הארי של הכספים הקואליציוניים מועבר לגופים שונים, כמעט תמיד בכפוף לבקשות שמגישים לחברי הכנסת אנשים המוכרים וקרובים להם.
שהרי אלו הגיונם של דברים ודרך החיים הפוליטית. שאם לא כך, מה טעם יש לח"כ מהציונות הדתית להעביר כספים לתנועת בני עקיבא, או לח"כ מיש עתיד להעביר כספים לעיקור וסירוס חתולי רחוב, פרט לאמתלה לכאורה שהם מכירים את המנכ"ל או יו"ר התנועה/העמותה אישית ומאמינים בצדקת דרכם?
חלוקת כספים קואליציוניים, מעצם טיבה, מזמנת אל הח"כ "המחזיק" בכספים את מי שמבקש חלק מהם. כמעט בהגדרה, מי שמגיע אל הגורם הפוליטי הוא אדם המכיר אותו. זו הייתה המציאות בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, וזו המציאות גם בימים אלו ממש.
לא נעלמה מעיניי הבעייתיות במצב זה, וייתכן שיש להביא לסיומו. הבעיה היא שמטבעו של עולם, מי שאמון על חלוקת הכספים הקואליציוניים רגיל לקבל פניות של אנשים שונים שמכירים אותו, ובאים בשמן של מטרות טובות וראויות. קביעה כי לא יכול נבחר ציבור להעניק כספים קואליציוניים לאחר שקיבל פנייה מגורם שהוא מכיר, ואפילו מכיר היטב – היא קביעה מנותקת ממציאות החיים הפוליטית המוכרת.
ונקודה חשובה לא פחות. כלל הגופים שקיבלו מקירשנבאום את הכספים בשל אותה היכרות מוקדמת, הם כאלו שהאני מאמין שלהם זהה לחלוטין, או כמעט לחלוטין, לזה של המפלגה שבה היא כיהנה באותם ימים. התביעה, ובית המשפט המחוזי נעתר לכך, ביקשה להפנות זרקור רק לעצם חלוקת הכספים ומערכת היחסים בין הצדדים, לפני ולאחר קבלתם.
בכל הכבוד, העוסקים במלאכה באו לידי שגגה, הואיל ובמקרה של כספים קואליציוניים, הבחינה צריכה להיות אילו גופים קיבלו את הכספים והאם הם אכן זהים במטרותיהם אל מול מצעה של המפלגה שביקשה להעביר אליהם את הכספים.
ומכאן מתעוררת ביתר שאת השאלה, מה תפקידו של הפוליטיקאי, או מה הערך המוסף שלו. אני סבור שפליליזציה – בחינת המעשה הפוליטי במשקפיים פליליים – היא אם כל חטאת ותוביל לכאוס ולשיתוק של המערכת הפוליטית. חברי כנסת יפחדו לתפקד ולפעול מתוך חשש תמידי שחרב הדין הפלילי המוחזקת תמידית על ידי הפרקליטות, תהא מונחת מעל ראשם. זאת לבד מהעוצמה האדירה שתינתן לפרקליטות, המחזיקה כבר עתה בכוח האדיר ביותר הקיים בעולם המערבי־דמוקרטי אל מול הנבחרים.
החלטת ערכאת הערעור בעליון, המכירה בהיותם של כספים קואליציוניים חלק בלתי נפרד מהמשחק הפוליטי, תוביל בהכרח לזיכוי בחלק מפרטי האישום נגד קירשנבאום ולבטח תוביל לעונש נמוך משמעותית מזה שנפסק. אך חשוב לא פחות, היא תשיב את האיזון הראוי למערכת היחסים בין חברי הרשות המחוקקת ואנשי הפרקליטות. שאם לא כך, היא תתיר בידם של אלה האחרונים חרב מתהפכת תמידית מעל ראשם של נבחרי הציבור.
הכותב הוא שותף מייסד של משרד עריכת דין, ומשמש כראש המחלקה הפוליטית במשרד