מספר הנרצחים מתחילת השנה ועד עתה במגזר הערבי ממשיך לטפס, רצח מוביל לרצח נוסף ומעגל הדמים נמשך.
התחושה במגזר היא קשה. אין דין ואין דיין, אין ממשלה ואין משילות. מה יש? רפיסות, כי מקרי הרצח מסתיימים לרוב בלי מעצרים. אין תלונה ואין מתלונן, כי לך תתלונן במשטרה נגד רוצחים. וגם אם ישנה תלונה, אז אין הוכחות, או שההוכחות לא מספקות וטובי עורכי הדין מוכנים מבעוד מועד על כל צרה שלא תבוא. תיקי רצח רבים מסתיימים במעצר של ימים אחדים, ובחברה הערבית שוררת תחושת פחד, כאוס והתפוררות.
תחושה שאין ריבון, או שהריבון בסיטואציה הזו הוא בעלי הנשק. הרוצחים כבר לא רק יורים בלילות, והורגים זה את זה גם באור יום, באמצע היישוב ומול כולם. החידוש העדכני הוא לתעד ולהפיץ. אזרחים רבים מחפשים מפלט, ויותר ויותר מהם מחפשים חסות ממישהו. החסות כמובן לא בחינם, והיום כבר יש מס חדש: מס חסות.
במקרה הגרוע יותר, אזרחים מחפשים לקחת חלק בשלטון ולהיות חלק מהריבון החדש. להתחמש, לקנות נשק – בהתחלה כדי להרתיע ולהראות ש”גם לנו יש”. יורים בחתונות, או סתם יורים כדי שהמסר יעבור.
קשה לי, כאזרח גאה במדינת ישראל, לדמיין שזה מה שקורה. בתוכה של מדינת ישראל הדמוקרטית, הנשענת על כוחו של החוק, קמה מדינה בתוך מדינה.
המצב מחייב התערבות מיידית, ללא דיחוי, של כל רשויות החוק והממשל וכל כוחות הביטחון. מצער אותי שזה המצב, ומצער אותי יותר שכבר לפני עשור כתבתי, התרעתי וצעקתי למנהיגות הערבית בישראל: תתעשתו, ואל תסחרו בצורכי המגזר הערבי. אל תשפכו את התינוק עם המים.
ומה נעשה? הפוך. לא פעם החרימו את המשטרה, תקפו אותה, הוציאו דיבתה, קראו לה אכזרית, רוצחת וגזענית. בזמן שהם בעצמם, ומול המצלמות, דחפו, קיללו, ירקו בפני השוטרים.
לא אשכח את הפגנת המנהיגות הערבית נגד פתיחת תחנת משטרה באחד היישובים הערביים בצפון. אפילו בוועדות הכנסת הכריזו שהם נגד פתיחת תחנות משטרה. והשיא? לא מזמן קרא אחד מחברי הכנסת הערבים לשוטרים הערבים להניח את נשקם ולמרוד. ואחר התעמת עם המשטרה מול המצלמות. זו הייתה תרומתה של המנהיגות שלנו.
כעת נרתעים שוטרים רבים, והכאוס במגזר הולך ומחריף. נראה שהמנהיגות הערבית בתוך לבה מאמינה כי ככל שרע וכואב למגזר הערבי, כך ייטב להם לזעוק סיסמאות שקריות על אפרטהייד.
לא פלא, אם כן, שאנשים אלו ראו לנכון לטפל בכל בעיות העולם, ורק לא בבעיות החברה הערבית בישראל. אבסורד הוא שבמקום שהם יהיו הגשר והקשר עם הממשלה, הם פוצצו את הגשרים הללו. אני מקווה שמילים אלו ייפלו על אוזניים קשובות, וכי מנהיגינו ייגשו כעת לעבודת הקודש: שחרור האזרח הערבי מהכיבוש והדיכוי שקורים בתוך המגזר עצמו.
הכותב הוא איש חינוך מהחברה הערבית, הפועל לקידום שיתוף פעולה רב־מגזרי, ומחבר הספר “ערבי בשביל ישראל"