כ' בתמוז – יום פטירת הרצל: לו היה חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל חי בדורנו אפשר רק לשער כיצד היה נתפס בעיני הציבור. ברשתות החברתיות היה ודאי זוכה לכינויי גנאי כמו "תלוש מהמציאות" ואולי גם "ההוזה". נשמע מופרך? חִשְׁבוּ שוב. סוף המאה ה 19. חלק ניכר מעם היהודי יושב זה מאות שנים באירופה. קהילות חזקות, יהודים רבים בעמדות מפתח.
הגחלים הלוחשות של האנטישמיות מתפרצים מידי פעם ללהבה גדולה של פרעות ופוגרומים. מצבם של יהודי המזרח קשה ממצבם של היהודים היושבים באזור גרמניה. היטלר צורר היהודים טרם נולד. המחשבה על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל בימים ההם, היא על גבול חוסר השפיות.
המספרים הרי מדברים בעד עצמם
ב-1882, הרצל בן 22 , בעולם כ 8 מיליון יהודים. רק כרבע אחוז - 24 אלף - בארץ ישראל! בשנת 1900 הפער דומה כ-50 אלף יהודים בארץ ישראל, לעומת יותר מ-10 מיליון בעולם, על גבול הטעות הסטטיסטית. רוב העם היהודי מגיב לרעיונותיו של הרצל באדישות. מתנגדיו באים היהדות האורתודוקסית (החרדים) בנימוק שמעשיו הם דחיית הקץ, והתנגדות מהכיוון ההפוך מגיעה משורות הליברלים שראו ביהדות דת ולא לאום.
במקביל מתחיל גל הגירה יהודי אדיר. בין 1881 ל-1924 כשליש מיהודי מזרח אירופה – 2.5 מיליון איש, מפליגים לארה"ב. חישבו לרגע על הרצל המתמסר לעמו, משדל גבירים וראשי מדינות וכשהוא יושב בבית קפה בוןינה הוא קורא בעיתון, שרבים מאחיו מעדיפים את אמריקה ולא את ארץ הקודש. ב-1894 הוא מסקר את משפטו של הקצין היהודי הצרפתי אלפרד דרייפוס הוא מזהה את השנאה לדרייפוס בשל היותו יהודי, הרצל מפנים את עוצמת האנטישמיות ומבין שלעם היהודי אין מה לחפש באירופה.
שנתיים אחר כך, ב-1896 הוא מפרסם את ספרו "מדינת היהודים", שבו הוא משרטט את חזונו. הרצל זוכה לשבחים אבל גם לביקורת נוקבת. הארסית מכולן נכתבת בעיתונות דוברת הגרמנית המכנה אותו "חסר אחריות". השיעור שהרצל מלמד אותנו הוא לא רק מדיני ציוני אלא גם חינוכי. כשיש רעיון כביר, שמזעזע את אמות הסיפים, מבקיע הרגלים ישנים ותפיסות עולם מאובנות, אסור להיכנע להלוך הרוחות, לא לחשוש לחתור נגד הזרם).
ב-1897 הרצל כינס את הקונגרס הציוני הראשון. "בבאזל יסדתי את מדינת היהודים" אומר הרצל וצודק. בבאזל הותנע מחדש הקטר שהמתין 2000 שנה. מאובק אך מלא חיות. קרקוש קל, אנחה יהודית קורעת לב, ורכבת העם היהודי שוב שואטת קדימה. אבל עד ההגעה ליעד הנכסף הרכבת עוצרת בכמה תחנות דרמטיות. ב-1917 היא עצרה בהצהרת בלפור, לאחר מכן ב-1920 בוועידת סן רמו. בין 1939 ל-1945 היא דוממה מנועים, רוב נוסעיה נספו בשואה, אך למרות זאת לא ירדה מהמסילה. רק שלש שנים אחר כך, ב-1948, ממתין לה ברציף דוד בן גוריון ומכריז על הקמת המדינה היהודית, היא מדינת ישראל. הרצל לא זכה לראותה. אנחנו זכינו.
הכותב הוא יעקב חגואל, יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית ויו"ר בפועל של הסוכנות היהודית.